אאא

שלוש תמונות, אני רואה לנגד עיני. ואלה שלוש תמונות שמספרות סיפור. שלוש תמונות מגבשות זהות.

תמונה א': מארכיונו של סבא. צבע: שחור – לבן.

שעת ליל מאוחרת בעיירה ביוש – בערניישט בפי יהודיה – רומניה, תחת משטר אנטונסקו. הכל נמים את שנתם. הכל כתבתי? לא מדוייק, עבור כמה צעירים שטופי אנטישמיות הלילה רק החל. בהלמות גרזנים ובשנאת רצח הם מתנפלים על ביתו של רב העיירה – סבי זקני הרב אשר הלוי פולק – בכדי להשמיד להרוג ולאבד. העובדה שהם מתנפלים על ביתו של איש דת שלא עשה רע לאיש, שביתו אף שוכן בחצר בית תפילה, מקום קדוש, אינה מעניינת את קצה זרתם. הוא יהודי, די בכך, חייו וחיי משפחתו הפקר המה.

חפצי קודש מחוללים בבית כנסת ברומניה (יד ושם)
חפצי קודש מחוללים בבית כנסת ברומניה (יד ושם)
הגדלה

סבא תיאר לי לא פעם את רגעי האימה הללו. את דלת העץ שכמעט ונעקרה מציריה, את המשפחה כולה הבוהה בה בקיפאון פלצות, ואת אותו רגע הצלה – שלא היה לו כל הסבר הגיוני – בו הרפו החוליגנים מהבית משום מה ופנו לדרכם.

למחרת היום הופיע בבית הרב כומר העיירה שהיה ידידו הקרוב של סבא אשר. הוא הסיר כדרכו את הצלב, כפי שנהג תמיד לפני שביקר בבית ידידו היהודי, והתנצל עמוקות על אירועי ליל אמש. איש הגון ומכבד היה, אך חרף כך לסבתא-רבא היה זה פעמון אזהרה מצלצל – זמן קצר אח"כ עולה סבא בגפו והוא נער צעיר, לארץ ישראל. הוא לא יזכה עוד לראות את פני אמו האהובה, מחלת הסרטן קוטפת אותה מיד בסיום המלחמה.

תמונה ב': זיכרון שלי כנער צעיר. צבע: כתום – שחור.

הימים ימי העקירה מגוש קטיף, תשעת הימים. הרדיו משדר את נאומו של הרמטכ"ל דן חלוץ לפני הכניסה לגוש. בקול בוטח רגוע ושלו כאילו לפני מבצע צבאי שגרתי עסקינן, הוא מסביר כיצד יבוצע התהליך כולו. מה הם סדרי הכוחות, איך לטפל במפונים, והלב מתקשה להאמין. מישהו שם למעלה הרי חייב להתעשת בסוף, להבין את עומק הטרגדיה.

יומיים לאחר מכן הפינוי הכפוי יוצא לדרך, והמגור קם ונהיה. תמונות הבכי, היאוש, המנורה מבית הכנסת שבנצרים המובאת אל הכותל – כשחזור פרדוקסלי נורא של אותם יהודים נושאי המנורה משער הניצחון הטיטוסי – כל אלו צרבו צרב ברזל בנשמתי.

פינוי גוש קטיף (צילום: Nati Shohat /Flash90)
פינוי גוש קטיף (צילום: Nati Shohat /Flash90)
הגדלה

בתוך כל אלו, התהלכתי בין דיוני משבר אמוניים, ותמיהה על פני.המראה של יהודים הדנים בחורבן האיום הזה כבשאלת הידיעה והבחירה, זר היה לי ולנשמתי.

הכאב עמוק היה, אך משבר אמוני? מכך? לא ידעתי עדיין להגדיר לעצמי את זהותי בנושא, אך התחושות היו גם היו, ברורות מאד – אין ולא היה בכך שום דבר מאיים על אמונתי. לא זה לפחות.

תמונה ג': העת האחרונה. צבע: כחול – לבן.

שעת בוקר מאוחרת במטבחון החברה בה אני עובד, אני וחבר דתי לאומי מתיישבים לשיחת חולין קצרה על כוס קפה.

השיחה מתגלגלת. מהון להון אני משתף אותו באהדתי המושבעת לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, הלה מצטחק: "אף פעם לא יצא לי לצפות בו בשידור חי..." לתמיהתי הוא מסביר: "אני תמיד בשעה הזו בבית הכנסת, בתפילה החגיגית..."

ואז, דווקא אז, ההכרה מכה בי: אני אמנם יהודי דתי באורחות חיי, אך ציוני חילוני...

אילוסטרציה. למצולם אין קשר לנאמר (צילום: Nati Shohat/Flash 90)
אילוסטרציה. למצולם אין קשר למאמר (צילום: Nati Shohat/Flash 90)
הגדלה

יהדות דתית וציונות חילונית, על פניו פרדוקס, במבט מעמיק יותר עמדה מפוכחת בתכלית.

עבור הציוני הדתי המדינה על סמליה, צבאה, מערכות החוק והסדר שבה, ממשלתה – קדושים המה, חלק בלתי נפרד מתהליך גאולה. משכך כאשר המדינה אינה הולכת בתלם הדתי נוצר באופן טבעי משבר. כמו כן כיוון שמדובר בתהליך גאולי אין נסיגה אחור, יתכנו עליות ומורדות בדרך – טיעון שהנו חלק מהאפולוגטיקה הדתית לאומית - אך הכיוון ברור.

לעומת זאת עבורי, כאדם הבא מהחינוך החרדי ונפתח לישראליות, התמונה שונה.

מדינת ישראל עבורי היא כלי יקר, מתנה נדירה שיש לשמור ולטפח. יתרה מכך – סיפורו של סבא דוד מטיל על כתפיי ועל כתפי בני דורי אחריות כבדה: לדאוג להמשך קיומו של בית המקלט הזה לעם היהודי, לשגשוגו, לפריחתו. יתכן בהחלט חלילה שההישג יוצא הדופן הזה יישמט מידינו, שמדינת ישראל תחדל להתקיים. זה תלוי בנו ובהחלטותינו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מאידך וככלות הכל מדינת ישראל היא כלי, וככל כלי פעולתו הוא כפי שמפעילו היוצר. למרבה האירוניה, דווקא חינוכי החרדי הקנה לי הסתכלות מפוכחת על הכלי החשוב כל כך הזה.

לא, מדינת ישראל אינה קדושה, צבאה אינה קדוש, ומערכותיה יכולות בהחלט לחולל מעשים הרי אסון. היא כמערכת החשמל – חיונית לחיינו ובד בבד מסוכנת לאנשים המשתמשים בה באופן שגוי.

כתוצאה מהסתכלות זו אין בפעולותיה השגויות כדי לערער אמונה כלל. אין בה ולא היה בה כל מימד דתי – אלא יותר היבט אנושי הישרדותי, הצלת נפשות.

מדברים כיום רבות על "החרדים החדשים" או "החרדים הישראלים", על השינויים העוברים על בני הקהילה החרדית, חושבני שנקודת מבט זו מטילה אור ייחודי על תהליך גיבוש הזהות הישראלית העובר על בני קהילה זו. אלה שלושת התמונות, שמספרות בעיני גישה אידאולוגית שלימה.