אאא

 חג מתן תורה זכר ליציאת מצרים

"ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה... את יום חג השבועות הזה... זמן מתן תורתנו באהבה מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים" (מתוך התפילה).

 יש להתבונן, האמנם? חג מתן תורה, זמן יצירתנו ל"עם", והפיכת אוסף עבדים באירוע מכונן לעם הנבחר, מצוינת ונחגגת לדורות- כ"זכר ליציאת מצרים"? האם האירוע עצמו אינו מספיק חשוב בכדי שנצינו מידי שנה "בזכות עצמו"? בזכות מתן התורה הקדושה?

כלל המצוות והחגים הינם זכר ליציאת מצרים

הנה ידועים דברי הרמב"ן בפרשת "בא" שמדגיש עד כמה חובה על כל אחד לזכור את יציאת מצרים. ואם נשים לב לדבר, נראה שבמצוות רבות הזקיקה התורה וציינה כי המצווה הינה "זכר ליציאת מצרים", למשל במצות תפילין כתוב (בפרשת קדש לי כל בכור שמונחת בתפילין ש"י וש"ר): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים", וכן: "והיה כי ישאלך בנך וכו' ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" וכו'; מצות ציצית היא זכר ליציאת מצרים כמו שכתוב בפרשת ציצית: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"; וכן שמירת שבת הינה זכר ליציאת מצרים, כמו שאנו אומרים בקידוש: "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים"; חג פסח הוא כולו זכר ליצירת מצרים; חג סוכות הוא זכר ליציאת מצרים, כמו שהתורה כותבת: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים", וכן על זה הדרך.

מדוע המצוות והחגים לא מבוססים על "זכר למתן תורה" שבמעמד הר סיני?

ועל זה הקשה ר' אהרן קוטלר (בכתב יד שנמצא), הרי כל סיבת יציאת מצרים היתה במטרה להגיע לדרגת אמונה וקבלת עול מלכות שמים וא-להותו יתברך בתכלית, וללא קבלת התורה, לא היו כדאיים לפני המקום ברוך הוא כל הניסים והמופתים שנעשו במצרים ועל ים סוף, בפרעה ובכל עם ארצו לעיני העולם כולו.  וזהו שאנו מזכירים בוקר וערב בקריאת שמע: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלהיכם". והדברים מפורשים בתורה, הנה הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", והמטרה לכל זה היא: "למען תדעון כי אני ה' בקרב הארץ", כלומר שכל שורש ויסוד המצוות הן כדי להגיע להכרה בקדוש ברוך הוא. ולפי זה קשה, שאם כן כל המצוות כולן היו צריכים להיות "זכר למתן תורה" כאשר עיקרם ותכליתם היא: "למען תדעו כי אני ה' בקרב הארץ".

עיקר האמונה היהודית מבוססת על יציאת מצרים

בפתיחת דברי "החבר" בספר הכוזרי (מאמר א' יא') פורס החבר בפני המלך את עיקרי האמונה היהודית ואת ההוכחות המופתיות לאמיתותה.

"אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים".

כפתיחה לספרו בוחר ריה"ל להציג את יציאת מצרים כבסיס האמונה היהודית, ובדרכו הלך  רבנו יעקב בעל הטורים בריש הלכות סוכה, ז"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים" וכו', עיי"ש;

ומעניין לציין את דברי ר' אברהם אבן עזרא (שמות כ' א'), שיש שאומרים שהיה חתנו של ריה"ל, שכתב כך "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה מזכיר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך?..."

"וזו היתה תשובתי אליו... שהיתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עובדים, והשם בכוחו, למען אהבת האבות, חידש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי, והוציא ישראל מרשות הממשלות להיות לו לעם נחלה..." עיי"ש.

מתן תורה כבסיס האמונה לדעת הרמב"ם

לעומת זאת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בריש פרק ח' כותב, ז"ל- "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה". דבריו של הרמב"ם קשים להבנה, האם אפשר שניסי יציאת מצרים "אפשר שיעשו בלט או כישוף"? הרי חרטומי מצרים, מכשפי העל של העולם הקדמון הודו בעצמם "אצבע אלקים היא". מלבד זאת הרי הקב"ה ציווה את משה לעשות את האותות והמופתים למען יאמינו בו, והתורה מעידה שכן היה, שנאמר "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם".

האם הרמב"ם חולק על הרמב"ן ריה"ל והטור?

פשוט וברור שהרמב"ם ודעת שאר הראשונים דעה אחת היא, וכוונתם ז"ל שניסי יציאת מצרים הוכחה גמורה היא לאמונתנו לפי מסקנת השכל האנושי, אלא שהוכחת האמונה אינה יכולה להתבסס על ניסים בלבד, ובכדי להעיד ללא ספק על מציאות הבורא יש ל"השתמש" במעמד הר סיני, כמפגש בלתי אמצעי של עם שלם, אנשים נשים וטף, עם אלקותו יתברך, וכן הוא אומר "פנים בפנים דבר ה' עמכם". כלומר ודאי שהאמונה החלה לפעפע בעם ישראל כבר ביציאת מצרים ובמופתים בהם חזו במצרים, על הים, ובמדבר. אך אחר מעמד הר סיני, הוכחה האמונה בכל רובד אפשרי, גם בחלק שמעבר לשכל האנושי.

אם כך עדיין קשה מדוע חגי ישראל לא יתבססו על "זכר למתן תורה"?

אבל עדיין קשה אם כדברינו שמתן תורה הוא החותם הסופי בהוכחת האמונה, אם כן מדוע לא מזכירים את הענין של "זכר למעמד הר סיני ולקבלת התורה" במצוות בהם מוזכר ומודגש יציאת מצרים? וביותר תמוה, שכן בחג שבועות עצמו שהוא כולו חג של מתן תורה, אנו עומדים בקידוש ומזכירים "זכר ליציאת מצרים"??

"זכר" עושים למאורע שחלף אבל מתן תורה קיים ובר הישג בכל יום ובכל שעה

והנראה לעניות דעתי לבאר בכל עניין זה של "זכר ליציאת מצרים", שאנו מצווים להזכיר תמיד את כל המאורע של יצירת מצרים כדי שיהיה חרוט בזכרוננו באופן קבוע ושורשי. וכשנתבונן בדבר נוכל לשאול, שכן בשלמא ארוע שעבר על אדם שחי וחווה אותו בגופו ובכל עצמותו בפועל, והוא חושש שהחוויה וההתפעלות שעברו עליו ושמלאו את כל רגשותיו – יישכחו ממנו שהרי במציאות אותו ארוע "עבר" וחלף ממנו ומהעולם ואיננו עוד, משום כך עושה אותו אדם "זכר" לאותו המאורע כדי שיזכרנו תמיד; אבל מעמד הר סיני וקבלת התורה מעולם לא "חלפה" מן העולם חס ושלום, אלא בכל יום ויום אנו חווים וחיים את אותו המאורע מחדש, וכשאדם מקבל על עצמו בכל יום את קבלת עול התורה והמצוות כמו שצריך, הוא מסוגל להגיע לאותן מדרגות ולאותן רמות רוחניות נשגבות שהיו לעם ישראל בהר סיני בשעת קבלת התורה!

לפי זה נוכל להסביר, שעושים "זכר" ליציאת מצרים, משום שיציאת הוא מאורע ש"היה" ולא חוזר על עצמו שוב, ולכן צריכים להזכיר אותו בכל יום ויום ובכל מצוה ומצוה שאנו מקיימים, אבל מעמד הר סיני וקבלת התורה אינו מאורע ש"חלף" מן העולם ואין שום צורך ועניין לעשות לו "זכר" לבל נשכחהו, כי הוא קיים וניתן לחוות אותו על כל פרטיו בכל יום ויום ובכל שעה ושעה.

לימוד התורה של יהונתן בן עוזיאל "כנתינתה מסיני"

וכבר מצאנו בדברי חז"ל את היסודות הללו. הנה הגמרא בסוכה (כ"ח ע"א) אומרת על השגותיו של יהונתן בן עוזיאל כשלמד תורה, וז"ל: "אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף", וביארו התוספות (שם, ד"ה "כל עוף"), וז"ל: "שהדברים שמחים כנתינתם בסיני, שניתנה תורה באש, וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם", עכ"ל. הרי שכל הממית עצמו על עסק התורה בקדושה ובטהרה, יכול להתעלות למדרגות אליהן הגיעו עם ישראל בשעת מתן תורה ממש! וזה בכל יום ויום ולאו דוקא בחג שבועות.

לימוד התורה של רבי אליעזר ורבי יהושע "כנתינתה מסיני"

עוד מובא בירושלמי (חגיגה ט' ע"ב): "ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה, ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד, מן דאכלון ושתון – שרון, מטפחין ומרקדקין. א"ר אליעזר לרבי יהושע, עד דאינון עסיקין בדידהון - נעסוק אנן בידן! וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם! אמר להן אבויה, רבותי! מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש, 'וההר בוער באש' עד לב השמים. אמר להן אבויה אבא: רבותיי! אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה לתורה, אני מפרישו! ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש", ע"כ.

חזינן להדיא, שמעמד הר סיני ונתינת התורה נמצאים בעולם בפועל בכל יום ובכל שעה, ואין אנו זקוקים לעניינים שיהיו לשם "זכר" למתן תורה, ומאידך יציאת מצרים היתה מאורע שלא "נמצא" בעולם עוד, ולכן צריכה התורה וחכמים להזקיק את זכירתם תמיד כי עלול ה"הרגש" של מתן תורה לקהות אצלנו ח"ו.

אי אפשר להגיע למתן תורה ללא הכנה מיוחדת

בדרך אחרת אפשר לומר, הנה ידועים דברי המהרש"א שמקשה קושייה חזקה (על מסכת עבודה זרה דף ג' ע"א על תוד"ה "יום השישי"), וז"ל: "ויש להסתפק בזה, דלכולי עלמא ניתנה תורה ביום חמישים ואחת מן הספירה, למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום חמישים מן הספירה? והכוונה בזה, לפי שלא היו ישראל אז ראויים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם, כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', וע"כ היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים שהם מספרים קדושים כענין שבת שמיטים ויובלות, ולפי שביום חמישים נגמרה הטהרה שזכינו אחר כך ביום נ"א לקבל התורה, קבע הש"י אותו יום חמשים לחג שבועות כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן. ובזה יתורץ קושיית התוס', דלמאן דאמר נמי בז' בו נתנה תורה הזכיר כאן יום הששי מר"ח לפי שהוא עיקר כי בו נקבע חג השבועות לדורות וק"ל", עכ"ל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

היוצא מדבריו, שחג השבועות אינו על קבלת התורה, אלא זהו היום החמישים בו נטהרנו מטומאות מצרים! ועל ידי אותה ההטהרות זכינו להיות ראויים לקבל את התורה, וכמו שהמשנה אומרת "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת"!

ישוב הקושיה על פי דברינו

הרים ביום סיני לך רעשו,

כי מלאכי האל בך פגשו.

ויכתבו תורה בלוחות לבך,

וצבי כתריה לך חבשו.

לא עצרו כח נבונים לעמוד,

לולי תבונות ממך דרשו. (ריה"ל).

ועל פי זה  אפשר ליישב את הקושיה שהקשינו בתחילת הדברים, מדוע מזכירים בכל מצוה "זכר ליציאת מצרים" ולא מזכירים "זכר למתן תורה", והיינו [כדברי המהרש"א] שכל העניין של חג השבועות היה על היציאת מטומאות מצרים והמוכנות לקבלת התורה בקדושה ובטהרה, וזה היה ה"קיום" של החכמה, שכן ללא יראת חטא – אין החכמה מתקיימת. וכמו שאנו רואים במוחש בימינו, שיש "קורסים לתלמוד" באוניברסיטאות מסויימות, שם "לומדים תורה" לכאורה, אבל התורה לא מתקיימת באף אחד מאותם הלומדים. הרי שלא מספיק ללמוד תורה, אלא לעמוד בקריטריון המיוחד של הדבר שמקיים את התורה במי שלומד אותה. ואין אפשרות להגיע לאותו "קיום" אלא על ידי הכנה מיוחדת.

חג "שבועות" – הכנת ימי הספירה בשבעת השבועות, ולא חג "מתן תורה"

וזהו שהיה אומר הגר"א לופיאן זצ"ל, מדוע בתורה כתוב "חג שבועות תעשה לך" ולא מוזכר "חג מתן תורה תעשה לך"? וביאר, לפי שמתן תורה היתה מתנה מיוחדת אותה נתן לנו הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו, ומתנה אי אפשר להשיג שוב ושוב, אבל החלק שלנו היה בקניין ובדרישה, בחפץ ובכמיהה. " לא עצרו כח נבונים לעמוד, לולי תבונות ממך דרשו".   על החלק שעמלנו בו והשגנו אותו, ההכנה והעבודה של אותם שבעה שבועות שקדמו לקבלת התורה, וזו העבודה של ספירת העומר, וזה היה הדבר החשוב ביותר, ולזה התורה מייחסת את ה"חג" המיוחד שבאותו המעמד הנשגב של מתן תורה.