אאא

אינני תלמיד חכם... ולא אדע לתאר את גדלותו המופלאה והעצומה בתורה. אני בסך הכל בת משפחה. גיסתו הקטנטנה של הדמות הענקית הזו. דמות שבצילה גדלה משפחתנו, דמות מקרינה שלוותה אותנו במשך שנים ותשאר חקוקה בליבנו. זכינו לראותו רכון על הספרים בחדר הלימוד, בריכוז עמוק שאף רעש, דיבור או קריאה לעברו לא הזיזה אותו מהיותו שקוע בלימודו. חדרו המכיל אלפי ספרים התמלא עוד ועוד במשך השנים. הכל מסודר ומאורגן בסדר מופתי.

אחת השכנות סיפרה לנו שמחלונה ראתה איך לאט לאט נחסם חלון אחר חלון במדפי ספרים ואמרה שבודאי גרה שם אישה גדולה שמסכימה בעבור ספרי קודש לוותר על חלון, על טיפת האוויר יקר המציאות בבני ברק...

ר' יעקב (כך קראנו לו במשפחה) דמות עוצמתית, מרשימה, מאירה, עם הדרת פנים נפלאה, תמיד נראה מבוגר מכפי גילו. אני זוכרת שכאשר נכנסתי למשפחה ככלה צעירה וקיבלתי אותם כ"עסקת חבילה" אז, אפילו לא הבנתי את גדלותו, אבל ראיתי משהו גדול, ענק. זה גיסי? שלי הקטנה? הם קבלו אותי בזרועות פתוחות ובלב חם. גיסתי רסיה ע"ה מיד נתנה לי הרגשה משפחתית חמימה, בנינוחות, לבביות, פרגון והתענינות בפרטים הגדולים והקטנים.

פעמים רבות ראיתי שלאנשים שלצערנו לא זכו לפרי-בטן היה קשה מאד להנות ולשמוח עם ילדיהם של אחרים, (זה בהחלט עלול להכאיב). ופה ראיתי משהו אחר, שונה, מפרגן... בכל הלב... כמה שמחו באמת איתנו בשמחותינו, כמה ליבם היה שותף בקשיים של כולנו וכמה נחלצו לעזרת כל אחד במשפחה. ההתעניינות הכנה במה שקורה עם כל ילד קטן כגדול היתה שם דבר במשפחתנו וגם בין התלמידים בישיבה והתלמידות שבאו מחו"ל ללמוד בארץ והרגישו אצלם כבני בית. ילדינו וכל ילדי המשפחה והתלמידים היו כילדיהם, כולם ראו בהם מורי דרך והורים מקשיבים, מייעצים, מעניקים, ועוטפים בחיבה.

בכל פעם שילדתי הם כל כך שמחו וחוו את שמחתנו בכל ליבם. אף שלדאבוננו הרב לא זכו לצאצאים משלהם לא פחתה השתתפותם העמוקה והכנה. לאחר לידתי הראשונה כשהתינוק הפג נשאר שבוע נוסף בבית החולים ואותי שלחו הביתה, פינקה אותי רסיה  ע"ה ב"בית החלמה" פרטי. שהיתי בביתם של ר' יעקב ורסיה, קבלתי תשומת לב מלאה, הקשבה וגם ארוחות VIP וכל מה שיולדת טריה יכולה להעלות בדעתה.

כשארסנו את הראשונה בבנותנו, הגיעה משפחת הבחור ל"וורט" קטן ואישי בביתינו. בשלב זה לא הזמננו אף אחד נוסף. לפתע, שמענו דפיקות בדלת וכשפתחנו נדהמנו לראות את ר' יעקב ורסיה שטרחו והגיעו במיוחד ובהפתעה לביתנו (הם הרי ידעו כל מה שקורה אצלינו והיו מעורבים בלבטים ובהחלטות, במתן עצות ואוזן קשבת). בהתרגשות רבה אמרו: "אחינו הקטן מארס את בתו עם בן תורה אנחנו חייבים להיות חלק מזה!" כמה לב! כמה נשמה! כמה פירגון ! (אגב, הורי בעלי כבר לא היו איתנו, והם, נשאו באכפתיות והדאגה ההורית כאילו אנחנו וילדינו היינו ילדיהם ונכדיהם).

רסיה היתה מספרת לבעלה הגדול על ילדי משפחתנו ועל ילדי תלמידיו, על מי שנכנס לחיידר או לישיבה ועל קטן שאמר "דבר חכמה", והוא היה מקשיב במלוא הרגש. כמה הקשיבו זה לזה! היא היתה שואלת ומתעניינת והוא היה מספר לה מה אמר היום בישיבה, את כל השיחה שמסר לתלמידיו. כמה אהבה תורה! היא היתה שותה את דבריו בשקיקה... מביטה בו בהערצה והוא בה... ההתבוננות בהנהגותיהם היוותה אצל כולנו לימוד אדיר לחיים. לראות את הפנים המאירות שהעניק לה כשנכנס הביתה ואיך היא קבלה אותו בגעגוע (כמו מי שלא התראו שנים..). היא כיבדה והעריצה אותו ואת תורתו והחזיקה אותו כמו מלך. היופי, האסטטיות, הדאגה לפרטים הקטנים, כמה דאגה ללבושו שיהיה מכובד כיאה לתלמיד חכם. כמה טרחה, השקיעה, הכינה. האוכל הוגש בצורה מכובדת ויפה כיאה למלך ! והכל מתוך ענוה גדולה עם אצילות נפש.

הגרש''י זצ''ל (צילום: יהודה פרקוביץ')
הגרש"י זצ"ל (צילום: יהודה פרקוביץ')

מי שהיה בסביבתם זכה גם לראות באיזו מסירות שמרה רסיה ע"ה שלא יפריעו לו בלימודו.

הבית היה תמיד מרכז המשפחה. אבן שואבת. לשם באנו לבקר, שם פגשנו את הקרובים ושמענו דרישות שלום מכל רחבי העולם. בני משפחה מחו"ל שבאו ללמוד בארץ מצאו שם את ביתם. כמעט  תמיד כשהגענו לביקור היה ר' יעקב יוצא מחדרו, נעמד, אומר שלום ובעינים מתבוננות ופנים מאירות שואל לשלומנו, שואל את הבנים על לימודם, מקשיב באכפתיות וחוזר לתלמודו... הוא השרה אוירה של שקט פנימי, יציבות ובטחון. רסיה היתה מוציאה כל טוב, מגישה כיבוד ותמיד גם ממתקים וחטיפים לילדים. הילדים היו חשובים בעיניהם והם היו גאים בהם כילדים משלהם. היא היתה יושבת אתנו ושומעת ומתעניינת בפרטי הסיפורים של הילדים, דיברה איתם, חיבקה אותם, שמחה איתם,  שאלה, סיפרה ותמיד יצאו משם כשבידיהם "הפתעות" . זה היה הבית שכולם נקשרו אליו ואהבו מאד לבוא לשם, כל הילדים הרגישו שהיא הדודה הכי הכי... והבנות גדלו מקטנותן עם השאיפה להיות כמוה ולזכות בתלמיד חכם גדול, כשהמודל ופסגת שאיפותיהם היה ר' יעקב.

כשהבנות בביה"ס התבקשו לכתוב עבודת "שורשים" מובן מאליו שהתקשרו לדודה רסיה לשמוע סיפורים, היא היתה מרתקת בסיפוריה, ידעה המון וסיפרה בסבלנות, בהומור ובחן רב, תמיד מתוך המקום הפנימי והדוגמא האישית של אהבת תורה, קבלת יסורים באהבה, ואמונה יוקדת שכל מה שה' עושה הוא לטובה.

כששאלנו את ר' יעקב שאלות היה עונה בענוה רבה ובפשטות. אבל, כשהיו אמירות עקרוניות אמר את דברו בקול רם נחרץ ובלתי מתפשר. כשבקשנו ממנו ברכות היה מחייך חיוך חמים, מעין מבויש, כאומר: מי אני בכלל שאתן ברכה. ואז היה מברך.

הבית היה בית לתלמידי חכמים. תמיד טיפחה רסיה את לומדי התורה, תלמידיו היו כבניה והוזמנו לשבתות, לחגים, לסעודות פורים.. ועל אף  שהניקיון והסדר היו חשובים לה מאד, לא הפריע לה הרעיון שעשרות רבות של בחורים אוכלים, שרים, רוקדים בביתה...  הרי הכל לכבודה של תורה!

אני נזכרת בשולחן השבת...תמיד שלחן גדול עם אורחים רבים ישובים בכבוד מלכים. איזו שירה של ר' שמואל יעקב איזו התעלות! כמה רגש! הוא שר גם שירים שהלחין המרטיטים את הלב ופורטים על מיתריו. בלתי אפשרי היה להיות שם ולא להתרגש בכל פעם מחדש. דברי התורה שאמר היו עמוקים מיני- ים לא תמיד היו לגמרי מובנים לי אבל רסיה הבינה ושאפה אותם לתוכה כמו גם הבחורים שנסחפו מעלה עם קולו המיוחד והעוצמתי שהפך כל שירה לתפילה.

על ימי צעירותו של ר' יעקב שמעתי מבעלי. כזוג צעיר התארחו ר' יעקב ורסיה בשבת בבית ההורים שהתגוררו אז בתל אביב. בדרך חזור מבית הכנסת, באזור כיכר דיזנגוף (למותר לציין שמכונית חלפו בדרכם), נעמד לפתע ר' יעקב אל מול קיר של אחד הבניינים וזעק בקול רם זעקה גדולה ומרה: "ש א ב ע ס"!!!. בעלי שהיה אז ילד כבן 10 היה המום מהמחזה ולא הבין את פשר הדבר. כשהמשיכו בדרכם שאל אותו: למה צעקת ? ולמה אל הקיר? ענה לו ר' יעקב: לא צעקתי על אף אחד אלא רק לעצמי! צעקתי כדי להזכיר לעצמי, שלא אשכח ששבת היום!! האמירה הזו, מתוך האמת הפנימית עשתה על הילד הקטן רושם בל יתואר!

לפני מספר שנים רצה הקב"ה ושני בני הזוג היו מאושפזים באותה עת בבית החולים בתל השומר. היה זה ערב יום כיפור ואני נסעתי לשהות עם רסיה ביום הקדוש. עם ר' שמואל יעקב שהיה מאושפז במחלקה אחרת שהו מנין בחורים. הם קבלו חדר בו התפללו. למרות חולשתו הרבה לא ויתר על אף קטע מהתפילה וברובה היה שליח ציבור. את רסיה הבאנו עם המיטה, ככל שהרשו במחלקה. הבחורים סידרו לנו "עזרת נשים" קטנה. התפילות היו אדירות. הבכי, השירה, העוצמה, ההתעלות, חויה מטלטלת, מרגשת ועמוקה שנחרטה בליבי. זו היתה הפעם היחידה שזכיתי להתפלל עם ר' שמואל יעקב בימים נוראים.

כשהפכה רסיה לנכה בעקבות ניתוח נאלצו לשנות את כל מערך הבית, אך גם אז הדברים נעשו מתוך דאגה מלאה שלא יפגע תלמודו של ר' יעקב ולא של תלמידיו. ומתוך כסא הגלגלים שלה הבית המשיך להתנהל במלא תפקודו כולל האורחים הרבים שלא נזנחו.

באישפוזה האחרון, כששהתה רסיה ע"ה בבית חולים היה בא ר' יעקב ומתיישב לידה, בחיבה יתרה היה משוחח איתה גם בזמנים שכבר היה קשה לה לענות. באחת הפעמים שבאתי לבקרה בביה"ח הוא ישב שם ושר לה שירים בהתרגשות רבה. היא כבר לא יכלה לדבר אבל ראיתי דמעות בעיניה... בכיתי.

בשבת של השבעה שלה הגענו כולנו לאכול עם ר' יעקב בביתו סעודות שבת והוא דיבר על כבוד השבת... בבית שהיה סמל ודוגמא לכיבוד שבת שלא רואים כמותו. הוא סיפר על הרגע שהגיע לבית החולים והתבשר בבשורה המרה שאשתו הכל כך יקרה עזבה את העולם. זה היה דקות ספורות לפני כניסת שבת והוא צעק וזעק בקול גדול ומר שנשמע בכל המחלקות. הוא היה קשור אליה בכל נימי נפשו והאבדה היתה קשה מנשוא. העובדה שהיתה כבר כל כך חולה והמצב החמיר לא הקטינה את השבר והצער האדירים שחש. המשבר היה ענק והוא געה בבכי תמרורים. אבל אז נכנסה השבת. בפתאומיות מדהימה הוא הפסיק את בכיו, הוא שתק ונאלם דום. אסור לבכות בשבת! אסור להתאבל... שקט דממה, אין עוד בכי, שבת היא מלזעוק, צריך לכבד את השבת .. "אני אומר זאת לאחרים, וודאי ודאי, חייב בשעת מבחן לישם את הדבר בעצמי" כך אמר אחר כך..

כבוד השבת ותפארתה, שהיתה בחייה של אשתו רסיה קבלה מימד נוסף במיתתה...

בימים שלאחר פטירתה של רסיה ע"ה, היה הבית כמרקחה ונוהל על ידי תלמידים מהישיבה. הם באו מתוך רצון עז וכן לעזור. והם עזרו, אבל הבית לא נשאר בצורתו. (בכל זאת היו אלה בחורי ישיבה ולא אישה עקרת הבית). הרגשנו שהיה קשה מאד לר' יעקב והתפוררות מקום מגוריו הסב לו סבל רב. לא נשארה לו פיסה אחת של פרטיות. נישואיו לרבנית רחל היוו לו הצלה וחזרה לחיים ממוסגרים, מאורגנים, שוב היתה מי שתסיע במסירות לרווחתו הגשמית והרוחנית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

את הגדלות המיוחדת של בין אדם לחבירו ראינו גם לאחר מותה של רסיה ולפני נישואיו השניים, עם הרבנית רחל שתבדל לחיים טובים, אמן. ר' יעקב עלה לקברה של אישתו המנוחה (בהר המנוחות) ואח"כ הגיע לביתנו (בירושלים), הוא הגיע באופן אישי להזמין אותנו לחתונתו להגיד לנו כמה ישמח וכמה חשוב לו שנבוא להשתתף בשמחתו. הוא הדגיש את רצונו לשמר את הקשר עם המשפחה ואת חשיבות הענין בעיניו... (שלא נחשוב שזה שהוא מתחתן, מנתק אותו מאיתנו). בחתונתו, הרגשתי מוצפת ברגשות מעורבים ובלבול בין שמחה לעצב עמוק וגעגוע.

גם כשנישא בשנית לא הפסיק ר' יעקב לדבר ולהזכיר את רעיתו עליה השלום, אשת נעוריו, זו שגידלה אותו, היתה עזר כנגדו לאורך שנים, מסרה את כל כולה לאהבת התורה, וסייעה בידו להגיע למקום הכל כך גבוה. כמה העריץ אותה... וכמה העריצה אותו ואת תורתו... והרבנית רחל בגדלותה שומעת, מקשיבה ומכבדת בכל מאודה את זכרה של רסיה ע"ה.

הרב ר' שמואל יעקב החזיר נשמתו לבורא בליל ל"ג בעומר. הוא נקבר בחלקת הקבר הסמוך לאשתו המנוחה רסיה ע"ה בהר המנוחות.

קשה לנו לקלוט שאיננו עוד עימנו. משפחתנו איבדה אדם ענק. עם ישראל איבד דמות ענקית, גדול בדורו. החלל שנפער עצום, הלב קרוע, מדמם, מסרב להאמין. 

  • הטור המלא פורסם ב"בתוך המשפחה"