המשנה במסכת חלה (פ"א מ"א) אומרת כי חיוב הפרשת חלה מתייחס למאפים מחמשת מיני דגן חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון, אך מיני קמח אחרים אינם חייבים בהפרשת חלה. הגמרא במנחות (ע ע"א) לומדת דין זה מגזירה שווה "לחם" "לחם" בין מצה הנקראת לחם ושניתן לאפות אותה מחמשת מיני דגן, לבין חיוב חלה שהוגדר כחיוב החל על לחם, וזאת כפי שנאמר בפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ וכו' " (במדבר טו יח).
לאור האמור עולה כי מאפה העשוי מקמח אורז אינו חייב בהפרשת חלה, אך יש לדון ולברר האם עירוב של קמח אורז עם קמח חיטה יוצר חיוב של הפרשת חלה בגין מעורבותו של קמח החיטה.
המשנה במסכת חלה (פ"ג מ"ז) אומרת כי עיסה המעורבת מקמח אורז וקמח חיטה מתחייבת בחלה רק אם החיטה נותנת טעם משמעותי למאפה וכי ניתן לחוש את טעם החיטה במאפה, אך עצם עירוב קמח החיטה בעיסה אין בו כדי ליצור חיוב הפרשת חלה מן העיסה.
לכאורה ניתן לומר כי הבבלי והירושלמי נחלקו בביאור דברי המשנה כמבואר להלן: הגמרא במסכת זבחים (עח ע"א) לומדת מדברי המשנה כי מין מסוג אחד בכמות מועטת המעורב במין מסוג אחר בכמות מרובה (קמח חיטה המועט שמעורב קמח האורז המרובה) אזי נותן הטעם בתערובת אינו בטל למרות שהוא מסוג המין המועט בתערובת, אי בטלותו של המין המועט בגין דומיננטיות הטעם, יכול לאסור את תערובת כולה, באם המין שנותן את הטעם הוא אסור באכילה וזאת למרות כמותו המועטת ביחס למין האחר שבתערובת. הירושלמי במסכת חלה (פ"א ה"א) מבאר את דברי המשנה כי מיעוט קמח החיטה מחייב את קמח האורז בהפרשת חלה, משום שקמח החיטה "גורר" אחריו את קמח האורז. הרמב"ן בהלכ' חלה מבאר כי גרירת האורז אחר החיטה מתפרש בשני מובנים, א. החמצת עיסת קמח החיטה גורמת גם להחמצת עיסת האורז ולכן האורז מקבל את דין החיטה. ב. מאחר שעירוב קמח חיטה עם קמח אורז הוא נפוץ וקיימת רגילות לאפות מקמח מעורב, ואף המאפים הנוצרים מעיסה זו מוגדרים כלחם, אזי קמח האורז נגרר אחר קמח החיטה ונהפך אף הוא לחלק מן העיסה החייבת בחלה.
עוד מבאר הרמב"ן כי תערובת של מעט קמח חיטה בכמות גדולה של קמח אורז מחייבת את התערובת בהפרשת חלה, משום שהמין המועט אינו בטל, וממילא בכוחו של קמח החיטה לגרור את קמח האורז לכדי חיוב הפרשת חלה וזאת בתנאי שבתערובת הקמחים תהיה כמות של קמח חיטה בשיעור החייב בחלה.
הרא"ש בהלכ' חלה (אות ו) סובר כי חיוב עיסה מעורבת בהפרשת חלה, נובע מדין טעם כעיקר (המין שמקבל טעם מוגדר מחדש ומושפע דינית מהמין שנתן בו טעם) ממילא קמח האורז אשר קיבל את טעם החיטה מוגדר לעניין דיני הפרשת חלה כחיטה וזאת מכוח הדין של טעם כעיקר. עוד מבאר הרא"ש כי למרות שהאורז בתערובת נחשב כחיטה, יש צורך להשתמש גם בדין "הגרירה" כדי לחייב את התערובת כולה בחלה, וזאת כדי שגם האורז יוחמץ ויהיה שווה בהחמצתו לרכיב החיטה בתערובת (ע"פ הבנת המקור חיים או"ח סי' תנג, יש החלוקים ומבארים את הצורך בדין הגרירה מטעם אחר עי' בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח).
הרמב"ם בהלכות בכורים (פ"ו הלכ' יא) פסק כי "המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה" וביאר המגיד משנה (בהלכ' חמץ ומצה פ"ו הלכ' ה) וכן הבית יוסף (או"ח סי' תנג) כי למרות שהרמב"ם מסכים עם הבנת הרמב"ן בהלכות חלה המובא לעיל, שקמח החיטה "גורר" את האורז, אך הרמב"ם חולק על הרמב"ן ביחס לכמות הקמת הנדרשת בתערובת, והרמב"ם ואינו מצריך שיהיה בתערובת הקמחים כמות של קמח חיטים בשיעור החייב בחלה.
השולחן ערוך (יו"ד סי' שכד סעי' ט) פסק את שיטת הרמב"ם להלכה, ולכן תערובת של קמחי חיטה ואורז המקבלת טעם מורגש של חיטה, הרי התערובת חייבת בהפרשת חלה וזאת אף אם אין בקמח החיטה המעורב בתערובת כדי שיעור של הפרשת חלה, אך באם אין טעם החיטה מורגש בתערובת, אזי התערובת אינה חייבת בהפרשת וזאת אף אם יש בקמח החיטה המעורב בתערובת כמות העולה לכדי שיעור החייב בהפרשת חלה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
לתגובות stern1416@gmail.com