אאא

1.

ויהי אחר קבלת התורה. שאלת המיליון זועקת: כיצד התורה שקיבלנו משפיעה על חיי היום-יום שלנו? האם היא רק מחכימה אותנו ומפתחת את תאי המוח שבגופנו, שמא היא גם מעדנת אותנו ומזככת את נפשנו? יעשה כל אחד את חשבון הנפש האישי שלו, אך אם לשפוט על-פי קברניטי ממלכת התורה שבדורנו – התשובה מעוֹדדת.

48 שעות בטרם התקדש חג מתן תורתנו זכיתי להיות שם, בחגיגות ה-200 (שנים!) לישיבת 'מיר' במלון היוקרה 'דיויד אינטרקונטיננטל' בתל-אביב. הוקסמתי בעיקר מחיי האצילות והרוממות. לרבני ישיבת 'מיר' (7,611 תלמידים, 30,000 בוגרים), שרובם בני משפחה אחת הם, יש את כל הסיבות שבעולם להיגרר למחלוקת ופילוג כ'מנהג העולם', אך התורה שלהם זורמת בעורקיהם ומאצילה על מידותיהם הטובות.

כניסת ראשי הישיבה יד ביד לאולם הדינר לקול שירת 'ימים' של מאות נגידים-תלמידים ובליווי תזמורת פילהרמונית, הנחילה את 'מסר האחדות' למי שעוד הטיל ספק בכך. ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ממשיך השושלת המפוארת בהרבצת ובהחזקת מבצר התורה הגדול ביותר, מתעקש לא להיכנס ראשון. הוא מושיט יד לעמיתיו-קרוביו הגאונים רבי אהרן חדש, רבי יצחק אזרחי, רבי נחמן ליבוביץ ורבי בנימין קרליבך. החמישה נכנסים בצוותא-חדא. כולם אהובים, כולם ברורים. אין ראשון, אין אחרון. התורה ראשונה. גם כאשר ר'-לייזר-יודל נדרש לשאת את 'משא הערב', הוא עושה זאת בטון שקט, בביישנות, כמו מתחנן לא לבלוט יותר מהנדרש.

שלמה קוק עם ראש הישיבה
שלמה קוק עם ראש הישיבה

ועוד לא דיברנו על הגאון המופלא רבי אשר אריאלי, מגיד השיעור הגדול בתבל. לבוש כאחרון האברכים, פניו מאירות ומאצילוֹת מממלכת האצילוּת, והוא נחבא אל הכלים. נתקלתי בו בחדר צדדי סמוך לאולם. עוד אני נכנס, הוא בא לצאת. מחזיק בידיו את הדלת עד שאכנס, ורק אז יוצא. הייתי נבוך מהסיטואציה, אבל היה שווה כדי לראות שיעור חי; התגשמות מלאה של דברי מרן ה'חזון איש': "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה".

2.

זה הרבה יותר מאשר אירוע פרטי של רבבות בני משפחת 'מיר' – בוגרים, תלמידים וידידים. זהו אירוע היסטורי של העם היהודי כולו. הדינר הייחודי עמד בסימן 'לא פסקה ישיבה'. אכן, את שרשרת הניסים החופפת את הישיבה במאתיים שנות תורה רצופות – מימי העיירה מיר בבלארוס, עבור בימי המלחמה בגלויות ליטא, יפן וסין, עד לימים אלו בארץ-ישראל, בתקציב עתק של למעלה מ-12 מיליון שקלים לחודש – אי-אפשר להסביר.

לפני כמחצית השנה, באחת מישיבותיה הראשונות של הוועדה המתמדת להצלחת דינר המאתיים, הפתיע עו"ד יעקב וינרוט עם הצעה מקורית, כדרכו: "200 שנה לישיבת מיר זה לא רק אירוע פנים-חרדי, זה אירוע בסדר גודל לאומי!". הוא הציע להזמין ל'דינר' את נשיא המדינה וראש הממשלה לצד ראשי המשק הישראלי. לבסוף, בהתייעצות עם גדולי ישראל, הוחלט לקיים אירוע על טהרת המגבעות, אך הגדרתו של מר וינרוט מדויקת: אכן, מדובר באירוע לאומי. דברי הימים של העם היהודי במאתיים השנים האחרונות, שזורים בדברי ימיה של ישיבת מיר, המהווה כיום 'כיפת ברזל' לכל יושבי ארצנו וגלויותינו.

עשירי תבל, ששווים הכולל נאמד במאות מיליארדי דולרים, התכנסו הנה מהארץ ומחוצה לה. בלבבות כולם בוערת אש של אהבה לישיבת מיר ולראשיה. חלקם רואים בישיבת מיר גם את המעוף להצלחתם העסקית. "ב'מיר' למדנו: ללמוד בגדול, לחשוב בגדול, לתת בגדול וממילא לקבל בגדול", מגלה יו"ר הדינר הנגיד ר' רפאל (ראלף) הרצקה מניו-יורק את משנתו העסקית, החופפת למשנת 'גדלות האדם' של סלבודקא.

3.

על מסכי-הענק מוקרן תיעוד נדיר של הישיבה במקומות מושבותיה ובשנות נדודיה. בין לבין, מפציעות דמויות-מפתח המגדירות בקצרה את 'מיר' שלהם, את התורה של כולנו.

לפתע, ללא כל הכנה, נראה ראש הישיבה הבלתי נשכח. "ה'סיעתא דשמיא' שהיתה לי בחיים זה הרגע בו נכנסתי ללמוד בישיבת 'מיר' בגיל 14. הגענו לביקור בארץ. ביקרנו את סבא (ר' לייזר יודל). הוא ביקש שאשאר ללמוד בישיבה. ההורים הסכימו".

חיוכו הנצחי של רבי נתן צבי, הקוֹרֶן מתוך המסכים ברמ"ח אבריו המיוסרים והרועדים, החזיר אותי לרגעים בלתי נשכחים לפני כעשור, בהם ראיתי אותו מכתת רגליו בלונדון לרגל שמחת אחד מתומכי הישיבה. הרהרתי בכאב: בוודאי היה מעדיף לשבת בביתו הצנוע בירושלים ולהתנצח בסוגיות 'האיש מקדש' עם תלמידיו הצעירים, אך הוא נאלץ לכתת רגליו – בייסורי איוב – ממטוס למטוס, כדי לספק לחם וחלב לאברכים.

מסתבר, כי הוא עשה זאת מבחירה. כך שמענו השבוע מפי נואם הכבוד, הגרי"מ לאו, ימים ספורים לאחר שנפרד רשמית מכס הרב הראשי לתל-אביב-יפו (כן תל אביב, לא תל אביב, האיש היה ועודנו הנואם הטוב ביותר בעולם היהודי). בליבו מהדהדת תגובתו המזועזעת של ראש הישיבה כאשר הציע לסייע לו בעניין בירוקרטי מול תורם פוטנציאלי. "מדוע אתם מנסים להקל מעליי?", התחלונן ראש-הישיבה. "הרי זו חובתי – להתאמץ למען התורה ולומדיה!". 

"בדרך משנחאי לארץ ישראל", זועק רבי יצחק אזרחי מקירות ליבו, "עברו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, נדדו באוניות. אחד התלמידים שאל את מורי-חמי (רבי חיים שמואלביץ זצ"ל) איפה אנחנו נמצאים, כשכוונתו למיקום הגיאוגרפי על פני הגלובוס. השיב לו ה'שווער': איפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים ב'שמעתתא ג'!".

התורה היא התמצית של 'מיר'' עד היום. אחד מתלמידי הישיבה מספר: "כשהגעתי לישיבה בפעם הראשונה מאמריקה, הייתי בהלם. ראיתי בחורים יושבים ולומדים על המדרגות ובמסדרונות. אין מקום. מהר מאד הבנתי: 'מיר' עומדת על שלושה דברים: סטנדר, גמרא וחברותא. כל השאר לא חשוב".

רבי אשר אריאלי אף הוא מגדיר את 'מיר' דרך המסך: "הראש ישיבה ר' נתן צבי נפטר מוקדם בבוקר. ההלוויה יצאה בצהריים. ב'סדר א'', כל בתי-המדרש היו מלאים. הבחורים היו עם פנים חיוורות, מתקשים לעכל את האבדה העצומה, אבל יושבים ולומדים. כי זה 'מיר': העולם יכול להתהפך, אבל ללימוד זה לא נוגע. החיים של 'מיר' זה רק 'אמר אביי, אמר רבא'".

הרב שלמה לורינץ, תלמיד הישיבה באירופה, נזכר בדמותו האגדית של המשגיח רבי ירוחם זצ"ל ובהשפעתה על תלמידי הישיבה. "שאלו בזמני תלמיד בישיבה: בן כמה אתה? הוא אמר: בן שנתיים וחצי. הסתכלו עליו בפליאה. הוא מיד הסביר: אחרי שהגעתי למיר וזכיתי לשמוע את רבי ירוחם - נולדתי מחדש!".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מיטיב לסכם ר' יצחק אזרחי בקולו השואג כארי: "שאלו אותי פעם מה המיוחד ב'מיר'. התשובה היא: מיר!". 

4.

לפני כחצי יובל שנים, נפטר באופן די פתאומי רבי ביינוש פינקל, ראש הישיבה ומי שהפך את 'מיר' ל'ממלכת התורה'. מה יהיה? שאלו כולם בדאגה. ואז, הופיע החתן הצעיר לימים, בעל ארשת אמריקנית תמימה לכאורה ובפועל בעל כוחות שאיש לא הכיר. ר' נתן צבי העצים את כוח התורה של 'מיר'. גם הוא נפטר בפתאומיות. והכל שאלו בדאגה: מה יהיה? ואז הגיע בנו רבי אליעזר-יהודה יבדלחט"א. והשאר היסטוריה.

מאתיים השנים הראשונות מלמדות בוודאי על מאתיים השנים הבאות. אנחנו לא נזכה לראות בעיניים גשמיות את דינר ה-400, אך כל מי שזוכה לאחוז בשרביט הממלכה, כיששכר או כזבולון, בוודאי יזכה לראות בעיניים רוחניות את הפירות ופירי-הפירות.

בחדר צדדי בו קיבל ראש הישיבה את ידידי הישיבה קודם פתיחת ה'דינר', זכינו לשמוע מפיו את המהות. "זה לא ערב התרמה, זה ערב הזדהות עם התורה. צאו וראו את האושר הנסוך על פני האברכים בישיבת מיר. יש להם 'עולם הזה', לא רק 'עולם הבא'. אני לא רוצה להזכיר את המילה כסף. זה מוזיל את גודל המעמד. אני בסך-הכל מציע להיות שותפים בעולמות של נצח. כי התורה מביאה לנו הצלחה בכל תחום. דורות עברו, מלחמות היו", מסכם ראש הישיבה. "ישיבת 'מיר' מוכיחה: עם ישראל חי וקיים לנצח נצחים".

  •  הטור פורסם בעיתון 'בקהילה'