אאא

אפשר לדבר איתך בכנות לכמה דקות?

בכנות הכי כנה שיש? כזו שתאפשר לך להודות גם במשהו לא נח?

כן?  אז בא ונדבר על ענווה.

כן. ענווה.

המידה הזאת שנמצאת אצלך במקום לא ברור, סוגריים... התחום הזה שאתה שומר לאזור גיל הפנסיה, אולי אז תתחיל לעבוד עליו... הדבר הזה שבינתיים נמצא אצלך בפריזר, בסטנד-בי... בעזרת השם, ביום מן הימים, לכשתגיע לכל היעדים האחרים, אולי אז תתפנה לטפל גם בזה.

ענווה – מאן דכר שמיה?!

איך ענווה שייכת לעבודה פנימית? ניחא, אני מבין, כשמדברים איתי על לקום מכל נפילה הכי עמוקה שיש, כשמשכנעים אותי שאני עצם הטוב והטוהר, כשמנחמים אותי שאני בסדר גמור, אבל מה עכשיו לדבר על ענווה???

למה לקחת אותי אחורה? למה לדרוש ממני להרגיש שפל ונחות ואפס וכלום?? למה לעשות לי את זה? היה לי מזה מספיק כל החיים! הרבה אנשים כבר אמרו לי כמה אני לא לא בסדר. הנח לי! אל תחזיר אותי לשם, בבקשה!

מזדהה עם הקולות האלו?

האם גם לך זה לא נעים, מביך ומלחיץ ומכניס לאי-נוחות לדבר על ענווה?

האם גם אתה לא מבין איך זה מסתדר בכלל עם כל התיאוריות הפסיכולוגיות שמעודדות לבנות דימוי עצמי ולהקנות ביטחון עצמי ולהתנהל באסרטיביות וכו' וכו'?

האם גם אתה מעדיף לנופף בציטוטים על גדלות האדם וערכו הנעלה, כדי להצדיק את זה שאינך מעז לגעת בתיקון מידת הגאווה?

אם כן – אינך בודד במערכה, כי "בענין ההכנעה, טועים העולם הרבה" (ליקו"מ תניינא, תורה כב).

אבל למה זה ככה? כי  יש לנו התנגדות פנימית למילה ענווה.

ולמה זה ככה? למה יש לנו התנגדות פנימית לנושא הענווה? למה ברגע שאנחנו שומעים דיבורים בגנות הגאווה הנוראה המשולה לעבודה זרה... ובמעלת שפלות הרוח שצריך לאחוז בה 'מאד מאד'... – אנחנו פשוט מתנתקים ומעבירים נושא? 

כי אנחנו עייפים מלשמוע ביקורת.

כי אנחנו מותשים מלעשות דברים שאין לנו הסכמה פנימית לגביהם.

כי אין לנו כח להרגיש שוב פעם כמה אנחנו רעים, רשעים, קטנים ולא שווים.

כי אנחנו חושבים-בטעות שלהיות עניו זה אומר להתכחש למעלות שלי, להקטין את ההישגים שלי ולהתעלם מהטוב שלי.

ולמה זו טעות?

"כי הלא כמה אנו מייגעין עצמנו... כדי לצאת ממוחין דקטנות למוחין דגדלות, ואם כן אי אפשר שיהיה ההכנעה בפשיטות, כי אם כן הוא נכנס לקטנות. וע"כ – בהכרח שיש בזה דעת" (שם).

אתה מבין, אומר רבינו, מידת הענווה היא לא מה שחשבת. יש בה סוד. סוד, שבלי לדעת אותו אפשר לטעות מאוד בהבנה שלה ולהעביר חיים שלמים עם הווטו שהטלנו עלינו בבלי דעת.

הרי איך בדיוק אני אמור להיות עניו, לעשות מעצמי אין ואפס, להתבטל, להיות בשפלות – אם באותה נשימה אני אמור להיות במצב של 'מוחין דגדלות' ולהרגיש טוב עם עצמי ושווה ובעל ערך?

ויותר מזה, איך אוכל להרגיש תחושות של אפסות ושפלות וביטול גמור, אם התחושות האלו, בעצם קיומן, מקנות לי מעלה אחת בוודאי, והיא – היותי עניו? האם עצם ההתקדמות למידת הענווה לא משבשת אותה גופא?

אני יכול, כמובן, לדלג על הסוד הזה, ורק לעשות תנועות של ענווה, אבל "בוודאי אין זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא עניו, כי זה ענווה פסולה" (ליקו"מ, תורה קצז).

אז מהו סוד הענווה, אליו רומז רבינו? מהי הענווה האמתית?

גאווה זה לשכוח: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ח, יד), וענווה זה אומר – להיזכר.

במה צריך להיזכר?

להיזכר "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם, יח). להיזכר שכל מה שיש לך זה ממנו יתברך. זהו.

מה, ברצינות?! אין צורך להכחיש את הטוב שלי? אין צורך לאַיֵּן את כל מעלותיי? אין צורך להתעלם מהדרך המדהימה שעשיתי עד עכשיו אל האמת?

לא. אין צורך. ולא רק שאין צורך, אלא אסור לעשות זאת.  

יש צורך לעשות רק דבר אחד – להיזכר שכל הטוב והמעלות והדרך המדהימה, כולם רק בעזרת השם, שנתן לך כח לזה. זוהי ענווה.

ורק כשמבינים מהי ענווה, אפשר להבין איך משה, העניו מכל האדם, העיד על עצמו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא רק שאין בכך סתירה למידת הענווה, אלא זוהי התגלמות הענווה, שהרי גם הענווה שלו היא בסיוע מן השמים: "ומדת הענוה הוא ענין אחר לגמרי. ועיקר מדת הענוה – כשיהיה במדרגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו ע"ה 'והאיש משה עניו מאד'. זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים שאמר רב יוסף 'לא תיתני ענוה דאיכא אנא'..." (ליקו"מ, תורה קמז).

נעתור שניה ונבדוק, מה קורה לך כשאתה מקבל מחמאה? אתה מתכווץ, מסמיק, ממעיט מערכה, או מהנהן בהסכמה?

תלוי עד כמה אתה עניו. תלוי עד כמה אתה זוכר שאתה לא לבד.

ככל שתהיה עניו באמת לא תהיה לך בעיה עם מחמאות, לא תהיה לך שום בעיה להכיר בכל הטוב שבך ולהיות מסוגל להצהיר עליו ולהודות בו באופן מלא, אפילו בעצם היותך עניו, שהרי זה לא שלך. זה אצלך.

אתה לא לבד בסיפור הזה!!

יש עוד מישהו בתמונה, ושמו – השם יתברך, והוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.