החופש בא והתמונה מתחילה להתבהר - מה יהיה. הבנות הקטנות יסתובבו בחוסר מעש ולידן בנות הסמינרים, בתווך - האחים ממהרים לקום בבוקר לרוץ לישיבה קטנה והאחים הגדולים בישיבה הגדולה, מקנאים באחיותיהן, אבל זה לא העניין.
ההורים יורדים מדעתם בין עלון אחד לשני בין תכלס לחזק בין המבשר ליתד בין משפחה לבקהילה.
הכל דנים ודשים מה נעשה בחופש המתקרב אלינו, צריך להחליט מהר מ - צימרים או להחליף דירה, בית מלון בצפון או משהו בדרום, מי עושה מבצעים ודוחף לך בחופשה זמרים, חזנים, קוסמים וליצנים.
סליחה, באתי לנוח. את כל זה יש לי כל השנה - אומר האבא.
יש גם רעיונות קוסמים, תשלח את האישה לאיזה עשרה ימים להרי הקרפטים או להרי האלפים מה שיותר רחוק.
במה נבחר?
אולי בכלל נשלח את הילדים לסבא וסבתא ואנחנו נצא לסלובקיה ואיטליה, שוויץ או ברצלונה. אבל, אומרת האישה, שנה שעברה נדפקנו עם החברה הזאת כשנסענו ל... ויש שם נמלים במלון, אולי נחפש חברה אחרת, ניסע לאיים הקריביים, שם עוד לא היינו. אבל - שואל הבעל - את לא חושבת שאת מגזימה? מה ההורים שלך אשמים שאת רוצה חופשה בחוץ לארץ? איזה מזל שאבא שלי אלמן...
תראה - עונה לעומתו אשתו - את דוד ודינה, הם יוצאים לעשרה ימים וההורים שלה שמחים, נחת הם רוצים, הם לוקחים את הילדים בכיף.
אבל אשתי - אומר הבעל - לך יש שניים עם חיתולים וזה קשה להורים מבוגרים, וחוץ מזה הם נחים בצהריים ובכלל הם ירושלמים ולא סובלים ים, מה אמא שלך תעשה איתם? כמה אפשר לראות סמי הכבאי או תותית?.
בקיצור, הדיון מתארך ונפתח כל יום מחדש.
כשאני הייתי בין ילד לנער, המליצו לאבא שלי להחליף דירה עם משפחה בנתניה, בגלי צאנז. אבא שלי בתחילה היסס אבל היה לחץ גדול ויצאנו. הגענו לקרית צאנז ומיד ירדנו לים, אני אבי ואחי, פעם ראשונה שראינו ים. התגובה הראשונה - "אוי אוי, איזה מקווה, מי מחליף פה את המים", ועוד כאלו אמירות נאיביות.
אבי הביט על הים ועל סביבותיו, על היושבים בתוך ערימה של חול ים, על המשחקים מטקות - ונחרד. 'מה זו הבטלה הזאת, לשכב על החוף ואחד שופך על השני חול, אוכלים קרטיב עם חול ים, מסתובבים באמצע הרחוב בלי מכנסיים ובלי כיפה, מדברים וצוחקים כמו לפני עגל הזהב? מה אני עושה כאן?'.
ישב דקות ארוכות ומיד הגיע למסקנה - זה לא חופש, זה מרכז הבטלה העולמי. הוא מיד קרא לנו לצאת להתלבש - "חוזרים לירושלים", כך נגמרה לנו החופשה באותה שנה.
היום אכשר דורא, החופים מסודרים ויש גם אורחים [המדוזות], אבל אני עוד עם הטראומה של הבטלה על חוף הים.
עוד אנחנו דנים והנה הבן בא לשבת חופשית ונפתח הדיון מחדש, גם לבן יש מה להגיד. במהלך הדיון הוא מפתיע את כולם, "הישיבה שלנו החליטה לעשות מחנה בהרי הגליל, יוצאים יחד לעשרה ימים אחרי תשעה באב, עם תוכנית מגוונת של לימודים, בריכה ועוד". האבא קופץ - "ובלילות שוב תזמינו חברי כנסת ועסקנים להסביר לכם כמה הם מגינים עליכם ונלחמים בשבילכם?".
עונה הבן: "אבא זה נגמר, גם ראש הישיבה וגם אנחנו לא רוצים אותם. בכל ערב יש לנו קומזיץ אחר על טהרת השירה היהודית, לא את הקופצים למיניהם. שירי רגש עם הרב הלל פלאי, ברוך צ'ייט, אהרון רזאל, ישי לפידות ועוד, ואולי גם מספרי סיפורים".
"שמעתי גם שיש ישיבות שמחליפות עם ישיבות אחרות כך שזה מאורגן מאד יפה, אז מצדי", אומר הבן, "אתם יכולים לנסוע להרי הקרפטים, אני מסודר".
"לא", אומר האבא, "שמענו שיחה מהרב ..... שביקש מאד שאת החופש השנה נעשה בארץ על אף שזה יקר ולא נפרנס את הגויים".
נעזור לכם לחפש בתי מלון והבראה בארץ מים המלח שם תמצאו זמרים לצד אומנים רבנים לצד אנשי קרקס או תעלו צפונה לנהריה, טבריה, עכו, גליל מערבי, גליל תחתון, פוריה ביער, מורדות הכרמל, האון פרוד, יחיעם. קחו את המשפחה למסע בעמק המעינות.
ומה מציעים בעיתונות החרדית? קסטרוה במקדוניה, צפון יון, ורשנא, סלובקיה, קרואטיה, ברצלונה, אנדורה, קנזי, הרי הדולומיטים, פויאנה ברשוב, טיולים באוניות ועוד עשרות אלפי דולרים.
מאיפה יש לכם כסף, השלפארס, קוראי יתד, המודיע והמבשר?