אאא

בפרשתנו מובא חטא המרגלים שגרם לעם ישראל ללכת מ' שנה במדבר, ועוד שגרם לחורבן הבית הראשון והשני. א"כ, מוטלת חובה להבין מה היה גורם החטא, ומה הביא לחסרון הנורא שנוצר ושהביא גזירות קשות ואיומות אלו.

הרמב"ן בתחילת הפרשה מאריך לבאר בכמה שאלות הנוגעות בעומקו של הפשט:

        א.        מדוע לא מצינו שמשה עצמו חטא בענין, כמו שנאמר "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג), ולמה שאל להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מפי הגבורה מתחלה שהיא טובה ורחבה?

        ב.        מה הרעה שעשו המרגלים? הרי משה אמר להם "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב" (פסוק יח), ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות" (פסוק כח) וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?

         ג.        הנה משה רבינו אמר לבניהם בסוף מסעיהם במדבר כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם כדכתיב "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים וכו'" (דברים ט א ב), ולמה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם?

        ד.        ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת? אם הארץ טובה והעם רפה - הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק - סבור הוא שיחזירם למצרים?

הרמב"ן מבאר נקודות אלו לעומקן שאכן כוונת משה הייתה לטובה לשלח מרגלים כדי לדעת את דרכי הכיבוש הנכונים וכדי שיעידו טוב על הארץ וע"י כך להחדיר רצון ומוטיבציה להכנס לארץ ישראל. לעומת זאת הקב"ה בוחן כליות ולב, ידע שבקשת העם לשלח מרגלים נובעת ממניע אחר שמקורו חוסר ביטחון וחוסר אמונה, וראה תקציר דברי הרמב"ן בהערה[1]. הקב"ה יודע דברים המסורים ללב, ויודע מחשבות בני האדם ומה המניע במעמקי הנפש שמנחה כל פעולה. לכן, גם בקשה שנראית לכאורה טובה והגיונית, הרי כאשר נחשפת האמת לאמיתה, מתגלה צד אפל בנפש האדם שפועל לעיתים תחת סף ההכרה ומוליך את האדם בהחלטותיו נגד רצון השם ונגד מוסר התורה.

 

וילכו ויבואו - מקיש הליכתן לביאתן.

הדברים הנ"ל מעלים שאלה קשה לכל מי שמבקש להיות עובד השם אמיתי. הרי שהתורה מעידה על המרגלים: " כלם אנשים" [פס' ג']. וראה רש"י שם: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. עכ"ל.

הרי הדברים מעוררים תמיהה עצומה כיצד יתכן שאותם עשרה מרגלים - כשרים, והחשובים מהעם, הגיעו לחטוא בחטא נורא כל כך שהשאיר רושם לדיראון עולם? הדבר מזעזע! כיצד אדם מסוגל להתהפך ולהשתנות במהלך ארבעים יום בלבד וליפול עמוק כל כך בחשכות החטא?

אכן חז"ל ורבותינו הראשונים מבארים שעצם השליחות ביסודה הייתה ממניע פסול ("וילכו ויבואו - מקיש הליכתן לביאתן"), וכנ"ל בדברי הרמב"ן, מ"מ צריך לברר מה גורם לנקודה נסתרת שכזו בעומק הנפש להתפתח ולגדול למימדים הרסניים כל כך? במה נכשלו אותם המרגלים שלא הצליחו לאתר את אותו "שורש פורה ראש ולענה" והפכה אותה נקודה שפלה והשתלטה על כל מהותם כמו כדור שלג שגודל ללא מעצורים?

הלא כל דברי כאש נאום ה'

בספר "ואביטה אורחותיך" כתב לפרש ע"פ הפסוק המובא בירמיה "הלא כל דברי כאש נאום ה'", שהתורה נמשלה לאש, שאם תיקח ברזל ותכניס אותו בתוך האש יתחמם מאוד עד שיגיע לחום אדיר וגדול ויהפך לאדום רותח ולוהט אבל ברגע שהברזל יצא מהאש לאט לאט הוא מתקרר עד שיגיע להיות קר כמו שהיה ממש לפני שנגע בו האש מלכתחילה. משא"כ אם ניקח את האש עצמה,  תמיד תהיה חמה, וההבדל הוא משום שהברזל יש לו חום חיצוני משא"כ האש יש לו חום פנימי ולכן לא שייך שהאש תאבד את חומה אלא תמיד בכל מצב תהיה חמה.

ולפי זה הוא מבאר מ"ש רש"י עה"פ כולם אנשים - שבאותה שעה כשרים היו, המרגלים באותה שעה היו אנשים עם יראת שמים משום שהיו עם משה ואהרן, כי החום דהיינו היראת שמיים שלהם, הגיע ממקור חיצוני כאותו ברזל, אבל ברגע שהם עזבו את מקור החום התחילו להתקרר, באותו צעד ראשון שהתרחקו ממשה ואהרן כבר התחילו לאבד את החום, ולכן כבר אז התחילו ליפול בעבירה וכך המשיכו להתקרר עד שהגיעו לדיוטא התחתונה של חטא המרגלים[2] .

 

חטא המרגלים – התנגדות בתת מודע לשלימות הרוחנית האמיתית

הקב"ה ציוה לבוא לארץ ישראל כדי לקבל את מלכותו יתברך, להיות בפלטרין שלו ולקיים כל המצוות התלויות בארץ ישראל, והמרגלים ידעו זאת, אבל חשבו שהקושי לא שווה את המאמץ, כך מסביר הרב פאם זצ"ל, משל למה הדבר דומה אם ח"ו יש איזה זוג הורים שחוזרים לביתם ושומעים משאית מכבי אש שמתקרבת לאיזור שלהם, ובאים לאיזור ורואים שהדליקה היא בביתם שכעת ממש נמצאים כל יוצאי חלציהם  ישנים, והכבאים לא נותנים ליכנס לשם כי אם לכבאים מנוסים, אמנם ההורים יעשו כל מאמץ כדי להציל את בניהם כיון שמרוב אהבה לבנם אין חייהם חיים בלעדם, ויעשו כל מאמץ להצילם, ואפילו אם יאסרו את הכניסה למתחם הם יפרצו ויכנסו ויצילו את כל מה שבידם, כי הם יודעים ומבינים שאין תכלית לחייהם בלא ילדיהם. ולכן המרגלים שלא רצו להתאמץ היינו משום שלא הכירו בערך של ארץ ישראל, וזה מראה שלא אהבו את ארץ ישראל והם מאסו בשלימות הרוחנית שהקב"ה הציע להם דרך ארץ ישראל, וזאת גופא הטענה הגדולה עליהם, הגם שראו את המצב הקשה לא כאב והפריע להם כלל וכלל ולא ניסו אפילו לשנות את המציאות המרה הזאת וזה רק בגלל שלא חיבבו והעריכו את ארץ ישראל כדבעי, משא"כ הנשים כן חבבו את ארץ ישראל ולכן הם לא היו בכלל גזירת הארבעים שנה. נמצא שעיקר חטא המרגלים היה על שלא העריכו את החשיבות הרוחניות ולא העלו הדבר על ליבם את הרצון להשתלמות.

 

חטא המעפילים

אחרי שכל המרגלים מתו ומשה אומר להם שיהיה יום לשנה יום לשנה כתוב "ויתאבלו העם מאוד" ולמחרת כתוב "וישכימו בבוקר וכו', למה אתם עוברים פי' ה' והיא לא תצלח, אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא שמעו למשה ויעלו אל ראש ההר, וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכתום עד החורמה". ולכאורה צ"ב שהרי הם חזרו בתשובה ורצו לעלות לארץ ישראל, ומשה אמר בציווי השם להשאר מ' שנה, אז מדוע לא נתקבלה תשובתם? הרי זה מה שלימדנו רבינו הנשר הגדול בהלכות תשובה דצריך האדם להתחרט על מעשיו ולהבין את טעותו ולתקן את אשר עשה?

 רואים מכאן שתשובה ביסודה הוא "ביטול". תשובה ללא יסוד של "ביטול" הרי זה חטא. מהות הביטול, להסיר מעל לוח הלב את הדחפים האישיים ואת מה שנראה חשוב, ולהתיישר אל רצונו יתברך, וכמאמר התנא באבות "עשה רצונך כרצונו". תשובה תכליתה לתקן שורש החטא, והמעפילים לא הגיעו עוד לנקודת הביטול ולכן לא חלחלה להכרתם חשיבות ארץ ישראל על אף הקושי הכרוך בכניסתה. המעפילים לא היו מוכנים להקריב באמת עבור המעלה הרוחניות, ועדיין היו טבולים באותו הנגע שלא האמינו בהקב"ה. השם יתברך ציווה אחר החטא כי אין התיקון בארץ ישראל, אלא שלימות הרוחניות כעת היא במדבר ורק הדור הבא יכנס לארץ ישראל. המעפילים כשלו שלא ביטלו הבנתם ורצונם האישי וחשבו שהם מוכנים להיכנס לארץ ישראל, א"כ נמצא שאת שורש החטא עדיין לא תקנו.

לפני חטא המרגלים, חוסר האמונה והביטחון "התחפש" והתלבש בבקשתם של עם ישראל לרגל ולבדוק לפני הכניסה לארץ, ולאחר מכן אותו חסרון באמונה "התחפש" בעוז ותעוזה להכנס לארץ ישראל בכל הכח. שני המעשים שונים בתכליתן אך שווים ביסודם - גאווה, וחוסר התבטלות כלפי השם יתברך וציוויו.

 

הקשר בין הפרשיות

רש"י [פרק יג' פס' ב'] מפרש למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. עכ"ל. הרי מרים קיבלה צרעת על שדברה לשון הרע, ומקור המידה הגורמת לאדם לדבר לשון הרע היא הגאווה, שהאדם חושב שמעלותיו יותר מחבירו ולכן יכול לדבר עליו. העונש של בעל לשון הרע הוא צרעת שיושב בודד מחוץ למחנה, וכל הגאווה שלו יורדת, ולכן רשעים אלו שראו ולא הבינו עד כמה חמור כח הגאוה מגיע להם עונש.

 

כיצד לא נכשל אנו?

לכאורה הרבה פעמים זה נוגע אלינו, כשיש לנו שיקול דעת גשמי ורוחני וספק כיצד לנהוג במצב מסוים שמורכב מדברים הרבה, לפעמים יש לנו נגיעות באותו מצב ומעדיפים אנחנו תוצאה מסויימת בתת הכרתנו ואין לנו את הרגש הדקיק להבין ולחוש שהחלטה פלונית מועדפת עלינו בגלל נגיעה כלשהיא שנצא מורווחים אם תוצאה זאת תצא לפועל. ולפעמים העדפתינו היא ממש נוגדת להלכה ולרצון ה' אבל אנו ננקוט במה שמתאים לנו  ונחשוב שאנו מבינים יותר כביכול מאותה הלכה שאינה חלה עלינו במצב כזה וניתן אלף ואחת תירוצים לדבר. וטעות היא בידינו כי הרי זה ברור שברגע שאנחנו נכנסים למכלול של ערכים, לא יכול להיות שבן אדם שעושה משהו למען ה' ירמוס כמה מצוות בדרך, אין האמצעים מקדשים את המטרה.

אמנם השאלה הנדרשת, כיצד נישמר מאותו היצר המתחפש? כיצד נצליח להבחין בדקות הנפש ובכוחות הצצים מתחת לסף ההכרה ודוחפים אותנו השכם וערב לעבור על דבר השם בדרך לפסגות הרוחניות אליהן אנו מיועדים?

כיצד נצליח לשמור רגלינו מלכד, וללכת בדרך ישרה ולא ליפול באותה הנקודה שנפלו גדולים וכשרים בדור המרגלים ובמעפילים?

מצינו בספר "מסילת ישרים" ב' דרכים עיקריות בעבודה זו.

        א.        דרך עבודה ראשונה: התבוננות ע"י התבודדות.

וז"ל בפרק ג' - בביאור חלקי הזהירות: הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה, בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה.
בשעת מעשה שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה. ושלא בשעת מעשה שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע למען ידחה ואתו, ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו. ואם ימצא בהם מן הרע, אז יתבונן ויחקור בשכלו איזה תחבולה יעשה לסור מן הרע ההוא וליטהר ממנו. עכ"ל. ובהמשך הפרק כתב: ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא. עכ"ל. ועוד כתב בסוף הפרק: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו". עכ"ל.

        ב.        דרך עבודה שנייה: קשר עם תלמיד חכם המושל ביצרו.

וז"ל הלוצאטו [שם]: אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה (חשכות היצר והחומר), הם רואים האמת לאמיתו ויכולים ליעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה? לגן המבוכה, וכו' כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין. עכ"ל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם נאחוז בשני דרכים אלו, השם יסייע בעדנו לשמור אורחותיו באמת ולעשות רצונו כרצונו באמת והבא ליטהר מסייעין בידו. השם יעזרנו על דבר תורתו. אמן כיה"ר.

אותו שורש חטא בחטא המרגלים וחורבן בתי המקדש

ובנוגע לשאלתינו מה קשר  בין חורבן בית ראשון ושני לחטא המרגלים, ולפי דברינו הכל מובן   דידוע שביהמ"ק הראשון נחרב משום ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים ואפשר לבאר דהגם שלא היו רוצחים בפהרסיא וגם לא עבדו ע"ז ולא עשו ג"ע בפועל , אלא מה שעשו היה אביזרייהו שלהם, שהרי היו במדריגה גבוהה ועצומה שהרי השכינה היתה שורה בזמן ביהמ"ק הראשון. אלא חייבים אנו לומר שהם הגיעו למצבים מסויימים שהיה עליהם לנקוט בהחלטה כנ"ל שיש צדדים לכאן ולכאן והם העדיפו להחליט במקרה מסויים ולא שמו  לב שזה נבע מנגיעה אישית שסותרת ממש את רצון ה‘ ויכולה להגיע עד ממש לקיום ג‘ עבירות חמורות אלו בדברים בדומים להם. ולא השכילו להבין שעליהם מוטלת החובה לנתק את השאיפות הפרטיות ולחברם לרצון ה' יתברך. וכן שנאת חינם שהיתה הגורם לחורבן בביהמק"ד  השני לא היתה שנאה גלויה לעין אלא היתה שנאת חינם לשם שמים, אלא שהיו צריכים לדעת איך להתנהג עם רגשותיהם יחד עם רצון ה', ולא להפריד את המצוות מנותן התורה, יש מצוות שאנחנו מחוייבים ויש  את רצון נותן התורה, ותמיד צריכים להסתכל מהו רצון ה'.

יה"ר שאנחנו לא נהיה בעצת אותם רשעים שראו ולא לקחו מוסר, אלא נתחזק בתורה ויראת שמים.     

 



[1] וז"ל הרמב"ן: אבל ישוב הענין בזה כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ וכו' וכך ועל כן היה טוב בעיני משה כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב וכו', אז נמלך משה בשכינה ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש וכו', ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו' בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ) כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. וכו'. ובמשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ומשה קבל מהם למלאות תאוותם ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל (שמואל א ח ז) שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחלוק הארץ (להלן לד יט-כח) כי מצות ה' לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה. עכ"ל.

 

[2] במאמר מוסגר, ראוי להתעורר מדברים אלו, שכשאדם לומד צריך ללמוד באופן שהלימוד יכנס ויפנים את זה לתוך גופו, והדבר יתבטא כשעוזב את הבית המדרש כשהוא רחוק ממקור החום, כיצד יתנהג האם זה יהיה בצורה של תחילת התקררות שמתחילה עכשיו ואחריתה מי ישורנה או אפילו כשהוצרך לעזוב את כותלי בית המדרש עדיין הוא עם אותו חום ויר"ש שהיה לו בעת המצאו בתוך בית המדרש , כיון שכשלד אז הפנים את הליעמוד ועשאו חלק נפרד מגופו.