אאא

פרשת המרגלים מציבה בפנינו דילמה: איזו גישה עלינו לאמץ מול השפעות רוחניות רעות ומזיקות?

 

    בעניין זה, כדאי להביט אל יהושע וכלב שעמדו כנגד חבריהם למסע הריגול. אך מעניין לגלות, שבדברי הכתוב אנחנו לא מוצאים תיאום מושלם בין יהושע לכלב.

 

    ראשית, טרם היציאה לשליחות משנה משה את שמו של יהושע: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר י"ג פסוק ט"ז), ופירש רש"י: "התפלל עליו, ק-ה יושיעך מעצת מרגלים", מדוע לא התפלל משה גם על כלב?

 

    בהמשך מצינו: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (פסוק כ"ב) - "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם" (רש"י). מדוע לא הלך אתו גם יהושע להתפלל על קברי אבות?

 

    כמו כן, כאשר הם חזרו למחנה ישראל: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (פסוק ל), ומשום מה, קולו של יהושע לא נשמע כאן.

 

    בנוסף, בסיום פרשת המרגלים מוזכר כלב לטובה: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (פרק י"ד), מדוע לא נכלל גם יהושע בשבח של כלב ש"רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"?

 

    ה"חפץ חיים" (על התורה) מבאר, כאשר מתגברים כוחות התועים בעולם, יש שתי דרכים בעבודת ה': האחת, היא לעומתית. לריב עמהם ולהתנגד להם בכל תוקף. והשניה, לתת להם את ההרגשה שאתה משתף פעולה אתם, ואחר כך, "ברגע האמת" לפרסם את דעתך האישית שאינה מסכימה לדעתם.

 

    לשתי הגישות יתרונות וחסרונות: בגישה הראשונה, שומר האדם על עצמו - שלא יושפע מהדעות הכוזבות, שהרי הוא ניצב בצד השני של המתרס, כנגדם. ומצד שני, הוא משניא את עצמו ויש חשש שירצו להזיק לו.

 

    לעומת זאת, בגישה השניה - יש יתרון בכך שהרשעים סבורים כי הוא מסכים עמהם ומתפארים בשיתופו עמהם, ויהיה בידו לפרסם את שיטתו האמיתית לעיני כל. ומצד שני, סכנתו גדולה להיות מושפע מחברתם והוא עלול להתקרר מבחינה רוחנית.

 

    לדבריו, יהושע - לפי טבעו, החזיק בגישה הראשונה - התבדלות מוחלטת והתנגדות גלויה לשיטת המרגלים שזממו רעה. ומשום כך, משה שהכירו במידה זו, חשש מלכתחילה לחייו של יהושע - מזעם המרגלים, והוצרך להתפלל עליו - שלא יוזק מהם.

 

    מאותה סיבה, בשעה שהם עמדו מול משה אהרן והעם, ויהושע ניסה להביע את דעתו כנגד המרגלים, מתואר בדברי חז"ל שהשתיקו אותו בגסות, משום שהוא כבר נחשב בעיני האנשים משוחד בדעתו - לטובת משה.

 

    לעומתו, כלב נהג בגישה השניה. הוא הצטייר בעיני המרגלים כאחד משלהם, ומשום כך, לא הייתה לו סיבה לחשוש שיזיקו לו. בעקבות כך, הוא גם קבל את "רשות הדיבור", ובבת אחת, הוא חשף בפני כולם את דעתו האישית, בעד משה ואהרון.

 

    מאידך, כיון שחבר אל המרגלים, הייתה סכנה שיושפע מדעתם הקלוקלת, ובייחוד, אחר שראו את בני הענקים ונבהלו מהם, לכך הוצרך ללכת ולהתפלל על עצמו - שלא ישתכנע מדבריהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 

    פירוש זה, מקבל חיזוק מדברי רש"י: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" - שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר: אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת, ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר: וַיַּהַס כָּלֵב, שהיו סבורים שיאמר כמותם".

 

    כלומר, כלב שימש במשך זמן מה כ"סוֹכֵן כָּפוּל" - הוא ריגל בתוך מחנה המרגלים - נגדם.

 

    על פי זה, מסביר ה"חפץ חיים" את דברי התוספתא (כריתות פרק ד): "בכל מקום הקדים יהושע לכלב, במקום אחד הוא אומר: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי - וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (פרק ל"ב), מלמד ששניהן שקולין זה כזה".

 

    ובפשטות, יהושע אכן היה גדול מכלב שהרי משה רבנו מסר לו את התורה והקב"ה העמידו תחת משה, "אבל הכוונה - לעניין זה: ששני הדרכים צודקים". הוא מסכם: "אף שבאופן הראשון (יהושע) - הנפש יותר משומרת, מכל מקום אם באופן השני - כוונתו לשמים, הוא גם כן אופן טוב, וכמעשה דכלב".

 

    מעורר מחשבה