אאא

1.

ר' יצחק-יענק'ל הוא השתדלן של השטעט'ל, יהודי העושה תורתו קבע ומלאכתו עראי. משכים קום בעלות השחר, טובל במקווה, מתיישב לחברותא ועומד לתפילה חסידית עם תפילין של רש"י ותפילין של רבינו תם. רק בתשע בבוקר, לאחר שיברך ברכת המזון על כריך בריא עם הרבה ירקות, יעלה על סוס ועגלה לעבר בניין הפרלמנט, לטפל בצרכי העם. כך נפתח סדר יומו מזה עשרות בשנים.

בחסדי שמים, כדרכם של מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, מתאהב שם שמים ושמו שלו על כולם, גם על הנוכרים שבעיירה. הם מוקירים את פעילותו, אך הוא נשאר יצחק-יענק'ל, די לו בקב חרובים, סדר יומו סגפני, מגוריו בבקתה עלובה והוא לא משנה לא את שמו, לא את לבושו ובוודאי שלא את שפתו ומבטאו הפולני. השמחות המשפחתיות שהוא מקיים, הגם שמשתתפים בהן נציגים מהמלכות והפרלמנט, נושאות אופי חסידי אותנטי. זה היופי שלהן, זה היופי שלו, כי זאת כולם יודעים: ר' יצחק-יענק'ל הוא חסיד-אותנטי, לא מהרוקדים 'מה יפית' לצלילי ההמון.

לעת זקנה, לאחר עשרות שנות עסקנות, נקרא יצחק-יענק'ל למעונו של הקיסר. "אתה נמצא כאן כל-כך הרבה שנים ועושה את עבודתך על הצד הטוב ביותר. מצד שני, אתה מקפיד לשחק על הקו של 'להיות בפנים ולהרגיש בחוץ'. התקבלה בפרלמנט דרישה חד-משמעית שתכבד את מעמדך ותיאות לקבל מעמד רשמי ולחבוש מצנפת כפי שנוהגים כל שרי הפרלמנט".

יצחק-יענק'ל מודיע כי לא יוכל להכריע לבדו בסוגיה המשמעותית והוא יצטרך לקבל את אישור הרבי שלו. הקיסר לוחץ, והתשובה מתקבלת: יש מצנפת.

עם המצנפת, בא לו יצחק-יענק'ל חדש. תקופה קצרה לאחר מכן, הוא מארס את בנו בשעה טובה. מזל טוב, מזל טוב. שמחת האירוסין, כמיטב המסורת, בפשטות, אך בשמחת החתונה, נראים יותר ויותר פרצופים ממלכתיים. בני המשפחה, ובפרט החתן שנטוע עמוק בעולם הישיבה, מפטירים ב"מה לעשות, טאטי תמיד אומר: האחריות מחייבת".

2.

אחרי החתונה, באים ימי המשתה. "טאטי", שואל הבן את אביו, "היכן תתקיים מחר שמחת השבע ברכות?". "אצלנו בבית", משיב האב. אין גבול לאושרו של החתן. סופסוף אירוע על טהרת המשפחתיות, כמו בימים הטובים. בשעה היעודה, נכנסים החתן-כלה לסלון הבית ומגלים שולחן ערוך ברוב פאר והדר, בשונה מהפשטות לה הורגלו. בכניסה לבקתה הם נתקלים בקבוצת שוטרים קשוחים במשקפי שמש, אך הם לא מייחסים לכך חשיבות, מקווים רק שלא קרה אסון בעיירה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ובבית השמחה? מה לא עשו הסבא והסבתא לכבודם. מנות גורמה מעוצבות, פרחים, נרות, מגשי פירות, בקבוקי יין מהודרים, ויסקי משובח ואפילו ליקר קליפות תפוזים מיובא מאירופה. החתן והכלה היו מסתפקים באוכל היהודי הביתי, ובפרט ב'קפוסטה' הלא הוא הכרוב הממולא מעשה ידי אשת-חבר, אך מזה הם לא דאגו: מהר מאד יתרגלו לתפריט הגורמה, ובכלל, לא האוכל העיקר אלא השמחה. הכלה נבלעת בעזרת הנשים, והחתן מביט סביבו, מצפה לראות חסידים, בני משפחה, ידידים ואנשי מעשה.

או אז נשמעות דפיקות בדלת. האורח הראשון נכנס עם רעייתו. השוטרים מלווים אותם. הגברת פורשת לעזרת הנשים באחד מחדרי המגורים, והוא נכנס לסלון, שולף מהכיס כיפה שקפליה נראים היטב. "זה הקיסר, זה הקיסר, צריך לכבד אותו", לוחש מאן-דהוא לחתן הנבוך שממהר להושיט יד. הקיסר מנסה לפתח שיחה עם החתן בשפת היידיש, כולל סיפורים מהתנ"ך ומעשיות מהישיבה של הסבא שלו בנובהרדוק.

אחריו נכנס עוד אחד. אצלו הכיפה לא מקופלת, היא יושבת טבעי, קטנה-קטנה, במרכז הפדחת. וכולם מתחבקים ומדברים על הפוליטיקה המקומית, ויש גם זמר שמבצע שירים חדשים שלא שמעתם אוזן מעולם. והאב המארח נראה לראשונה חולץ בקבוקי יין בגופו, משקשק כוסות 'לחיים' עם אורחיו, ואפילו מלמד את האורחים פרק בהבדלים בין בלנד לסינגל מאלט.

"ראביי", אומר לו הקיסר בסוף השבע-ברכות, "אנחנו מתגעגעים ליצחק-יענק'ל הישן והטוב. נוותר לך על המצנפת, נוותר לך על הכול, העיקר תהיה מה שאתה. אל תהיה בשר מבשרנו. יש לנו מספיק מזה. אנחנו רוצים את יצחק-יענק'ל הייחודי".

  • מתוך טורו של שלמה קוק. הטור המלא פורסם ב'בקהילה'