אאא

'דור דעה'.

גם בנו, שלא זכינו לפגוש פנים אל פנים אף אחד מהדור ההוא, אלא התוודענו אליו בתורה הקדושה, מעביר צירוף המילים הזה רטט של התרגשות, התבטלות ויראת כבוד.

דור, שכולו אנשים ענקי רוח ובעלי שיעור קומה, שזכו וראו את השם במצרים ועל הים, שאמרו 'נעשה ונשמע', שעמדו למרגלות הר סיני וקיבלו תורה מפי השם יתברך...

והדור הזה כלל גם את קורח ועדתו.

גם הם היו אנשים מורמים מעם, מלאים בדעת, בתורה וביראת שמים, ובכל זאת יצרו סיטואציה שלא תיאמן; הם חטאו, חלקו על משה רבנו ונבלעו באדמה.

איך אפשר להסביר את זה? איך אנשים גדולים כאלה נפלו למחלוקת אווילית כל כך ואיבדו את כל העולמות?

הכול בגלל טעות!

קורח טעה: "מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁשְּׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל הַנַּ"ל יֵצְאוּ מִמֶּנּוּ, עַל כֵּן הִתְגָּאָה בְּטָעוּתוֹ וּשְׁטוּתוֹ לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה..." (ליקוטי הלכות, ערב, ה). קורח הסתכל קדימה ברוח הקודש, ראה את כל הפאר והיופי שעתידים לצאת ממנו, וטעה בפירוש הדברים. הוא לא התכוון לחטוא ולכפור. הוא לא התכוון לעשות רע. הוא טעה.

כשחושבים על זה, זה מזעזע!

אפשר להיות גדולים ומורמים, להיות אפילו בעלי רוח הקודש, להיות סבא של שמואל הנביא – ובכל זאת להסתבך ולטעות ולהיבלע באדמה ברגע אחד.

ומה נאמר אנחנו, הקטנים, העייפים, המבולבלים והנשרכים בתוך ערפל של גלות חשוכה? מה נאמר אנחנו, בעמק הבכא האפלולי והמתעתע של דורנו?! אם קורח, הגדול כל כך, טעה ואיבד את עולמו, מי ערב שזה לא יקרה גם לנו?!

כדי שזה לא יקרה לנו, עלינו להבין מה גרם לקורח לטעות.

הבסיס לטעות של קורח היה העובדה שהוא הסתכל החוצה והלאה במקום פנימה ועכשיו. הוא הסתכל סביבו על התפקידים והשררה; הוא הסתכל קדימה ברוח הקודש על מה ועל מי שעתיד לצאת ממנו ברבות הימים; הוא בדק וחקר את כל מה שסביבו ומחוץ לו, ורק על עצמו, כאן ועכשיו, הוא לא הסתכל. הוא שכח לבדוק מה העניינים אתו מבפנים, מה המקור של הרגשות המקננים בו ומה באמת הוא רוצה.

אילו הוא היה עוזב את הכול, את העבר ואת העתיד, את הסבים ואת הנכדים, את המינויים ואת המעמדות... אילו הוא היה סוגר על כל העולם שבחוץ, ורק מסתכל פנימה, לתוכו – הוא היה קולט שהכול אינו אלא תפאורה לתולעת קטנה של קנאה שמכרסמת בו בכל פה. מן הסתם, היה קשה ומפרק לעמוד מול התגלית המעליבה והמביכה הזאת, אבל אילו הוא היה עומד מולה גלויות, בסופו של דבר הוא היה זוכה לעשות תשובה ולהתנקות ולנחול את כל הטוב שבכל העולמות.

גם אנחנו, הקטנים והמבולבלים, יכולים להינצל מטעויות גדולות. לא בכוחנו. בכוח הצדיקים האמתיים ועצותיהם המופלאות.

המפתח להינצל מטעויות הרסניות כאלה הוא להסתכל פנימה ולא חוּצה.

איך? איך אפשר להסתכל פנימה?

כל היום אנחנו במרוץ אל החוץ. העולם הזה שוטף אותנו באינטנסיביות של צונמי, ויש לנו כל כך הרבה על הראש וכל כך הרבה לעשות, עבודות ומטלות, וללכת לעבודה ולחזור הביתה ולהפקיד צ'קים בבנק וללכת לקניות ולמלא את הארונות ולשלם את הארנונה ולהתייחס לכולם ולהיות בסדר עם כולם ולהיות אבא או אמא או בן או נכד או שכן או בוס או כל אלו ביחד; כל כך הרבה תפקידים יש לנו, ומעמדות ומחויבויות...

איך נסתכל פנימה ולא החוצה? ומתי?

בהתבודדות.

נכון, אנחנו בדור עקבתא דמשיחא, וכבר מדשדשים עד צוואר בחול ובחולין ובאדמה, אבל אנחנו לא חייבים להיבלע! אנחנו לא מוכרחים להתכסות בחיים האלה ובמרוץ שלהם שבעים שנה; אפשר להרים את האף ולנשום קצת שמים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שעה ביום לעשות עצירה מהכול, להיכנס לחדר סגור או למצוא פינה שקטה שבה רק השם ואני.

ולדבר.

ולספר מה עובר עלי ומה אני מרגיש ואיך עבר עלי היום ואיך העולם דיבר אלי מכל מה שקרה סביבי.

ולהיכנס עוד קצת פנימה, ולעשות חשבון נפש; לחשב את המצב של הנפש שלי, זו שבמשך כל היום לא היה לי זמן להסתכל עליה או לזכור שהיא קיימת בכלל. לראות אותה, להסתכל לה בעיניים ולשאול אותה: 'יקרה, מה שלומך היום, ואיך את מרגישה? ומה את רוצה לספר לי? ועל מה את מרגישה אשמה? ומה את רוצה? ועל מי את כועסת? וממה את מפחדת? ולְמה את מחכה?'

לבדוק מה העניינים הפנימיים.

לפתוח חלון לנשמה, להרים קצת את האף, לצוף איזה סנטימטר מעל האדמה.

ולא להיבלע.