אאא

בפתח הדברים נבהיר כי, כל מה שנדבר נדון ונחדש אינו אלא לפי תפיסתנו והשגתנו, ובודאי שאין בזה – ח"ו – שום כוונה לדבר על אדם שהיה במעלה גדולה ביותר ובמדרגות גבוהות ונשגבות, הוא היה מנושאי הארון, ובכל יום זכה לראות את הנס הגדול שהארון היה "נושא את נושאיו", קרח היה בעל רוח הקודש, והאר"י הקדוש העיד עליו ששמו רמוז בסופי תבות הפסוק צדי"ק כתמ"ר יפר"ח – ללמדנו עד כמה היתה גדלותו ומעלתו.

מאידך, לפי פשטן של דברים, התורה וחכמינו ז"ל הפליאו להאריך בגנות המחלוקת, ובעוונו ובעונשו של קרח. ולואי ונזכה לגעת ולו בנקודה קטנה בכדי להבין וללמוד מהן המדרגות אליהן אדם מסוגל להגיע וכיצד הוא עלול חלילה להפסידן עקב אש המחלוקת.

פירוש "ויקח קרח"

הנה, בתחילה התורה מתייחסת למחלוקת קרח וכותבת (במדבר ט"ז, א-ב): "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם".

על ביאור הפסוק "ויקח קרח נחלקו רש"י והרמב"ן: רש"י מפרש: "ויקח קרח - פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס "ואתפלג", נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו) 'מה יקחך לבך' - לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר, ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנא' (במדבר כ') 'קח את אהרן' (הושע יד), 'קחו עמכם דברים'", עכ"ל.

הרמב"ן מצטט את פירושו של רש"י וחולק על דבריו, ומפרש וז"ל: "ודעת המדרש אינו כפירוש הרב, אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה, שלבו לקחו, כענין שנאמר 'מה יקחך לבך', וכו' שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תֵּאָמֵר על העצה והמחשבה, וכן 'מה יקחך לבך' - מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר, לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה, או 'מה ירמזון עיניך' - שמתוך רמיזותיך ניכר שאתה כופר במשפט האלקים. עכ"ל.

טענות קרח, דתן ואבירם ור"ן ראשי סנהדראות

והנה, הרמב"ן מביא ומבאר את טענותיהם של כל אחד ואחד מבני עדת קרח שבגינן החליטו לקום במחלוקת על משה רבנו מושיען ומוציאן ממצרים, אדון  הנביאים שהקב"ה דיבר אתו פנים בפנים ונתן בידיו את התורה להורידה לעולם ואף קראה על שמו "זכרו תורת משה עבדי".

הנה עדת המחלוקת מנתה את קרח, את דתן ואבירם ואת מאתיים וחמישים הנשיאים שהתורה מעידה עליהם שהם "קריאי מועד אנשי שם" וכמו שרש"י פירש: "ראשי סנהדראות שבהם".

וכך כותב הרמב"ן: "והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר 'ובקשתם גם כהונה', ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף. אבל גם הם אמרו טענתם, 'להמיתנו במדבר', ו'לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו'. והנה, ישראל - בהיותם במדבר סיני - לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה, אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם, וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו, הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כַּלִּים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות, וזה טעם תלונתם, הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים".

והנה, למרות שהרמב"ן מדגיש שקרח ודתן ואבירם לא באו לכתחילה בתלונה על הכהונה, אלא סבלו את כהונתם עד שמצאו פתח למחלוקת, וזה היה במגפה שפרצה בקברות התאווה ובעקבות חטא המרגלים שנענשו בהם עם רב מישראל; אעפ"כ המאתיים וחמישים ראשי סנהדראות (שהיו רובן משבט ראובן כפי שהרמב"ן מבאר בתחילת דבריו שם) כן באו בטענה לכתחילה על הכהונה. כך שכל אחד מעדת קרח בא בטענה מצד אחר. קרח - חיכה לרגע המתאים לבוא בטענה על אליצפן בן עוזיאל ועל הכהונה, דתן ואבירם – באו בתלונה על כך שמשה רבנו נדר שיכנסו לארץ זבת חלב ודבש ומתו במדבר ובאו בטרוניה שגם זרעם לא יכנסו לארץ ישראל, ומאתיים ראשי הסנהדראות – הלינו על כך שגם היו בכורים ומגיע גם להם הכהונה; ובראשה של כל ה"מפלגה" הזאת עמד קרח.

על כל פנים, בין לפירוש רש"י שהבאנו על פירוש "ויקח קרח" ובין לפירוש הרמב"ן שחלק עליו בזה, קרח עשה תחבולה שאותה תכנן היטב זמן רב ונטר אותה בלבו, ורק המתין לזמן המתאים עד להוצאת הדברים.

מהותו של קרח ושורש מחלוקתו

אמנם, עדיין מוטל עלינו להבין את המהות של אותו אדם שהיה במדרגה כל כך גבוהה ולאיזה דרגות הוא היה אמור להגיע, ואת השורש הטמון במהלך שבעקבותיו נפל לבירא עמיקתא כל כך.

שתי גישות שונות של היצר הרע - בחיצוניות ובפנימיות

ראיתי מביאים בשם הגרי"ס זצ"ל על פי הגמרא בסוכה (נב.) שאומרת: "למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, האי הספידא בעי למעבד!? שמחה בעי למעבד! אמאי בכו? כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים - נדמה להם כהר גבוה, ורשעים - נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים :היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר: 'כה אמר ה' צב-אות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא'. אמר רבי אסי, יצר הרע - בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה", עכ"ל.

ומבאר הגר"י סלנטר זצ"ל שהנה טבע יצר הרע לבוא בשני פנים, לכל איש כדרגתו הוא. הפן האחד הוא לרוב ככל העולם והוא יצר הרע בגלוי, כלומר שכוחות הרע משתלטים על האדם ומהפכים אותו מטוב לרע באופן שנגלה לעין כל שסר מן הדרך, וכל רואיו יגידון יעידון כי רשע הוא, רח"ל.

אך הפן השני מכוון לאנשי מעלה שהיצר בעורמה קונה שביתה בלבותם ומהפך פנימיותם מן הטוב אל הרע, ומן הצדק והיושר האלוקי אל הקלקול והעיוות שבנגיעה האנושית. והם לבושים מחלצות וליבם הולך חשכים, וממשיכים להתנהג בפרישות ובקדושה כמצוותם מימים ימימה אך נפשם פנימה חלולה ובלולה מכל מיני סטרא דמסאבא.

והנה רש"י ביאר שקרח לא בא בטענות של אדם ריק ופוחז, רודף שררה וכבוד לשמן הן, טענות רדודות שכאלו לא היו מתקבלים כלל על לב השומעים-דור דעה, ואש המחלוקת לא הייתה מתלהטת ומתעצמת. קרח בא בטענות לכאורה של ממש, שהשומעם מהנהן ומניע ראשו לאות שקיבל הדברים, ויש לכל הפחות צד של צדק לטוענם, ואדרבה טענות אלו מעצם קיומם נותנים לאדם הילה של אדם קדוש רודף עבודת ה' בכל ליבו ומאודו. בל נשכח כי קורח היה בעל רוח הקודש, הוא היה תלמיד חכם, מיוצאי מצרים, הוא ראה את ידו החזקה וזרועו הנטויה של הקב"ה במכות שעשה למצרים, הוא ראה במו עיניו את קריעת ים סוף, הוא קיבל את התורה בהר סיני, הוא היה מאוכלי המן, הוא היה מנושאי הארון, ואפילו התורה מעידה עליו: "משכן קרח", כלומר שבביתו של קרח היתה קדושה כמו של משכן, והדברים עצומים ביותר.

ועם כל זה, במה היתה טעותו של קרח? שהיצר הרע חלחל בו באופן איטי ושיטתי  אל תוככי פנימיותו ומידותיו בדק מן הדק שברוח.

טענת קרח

ונרחיב את הדברים. הנה בין טענות אנשי עדת קרח היו טענות על הבכורה ועל הכהונה, וכפי שרש"י מבאר: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אַחֵי אבא ארבעה היו, שנא' (שמות ו) 'ובני קהת' וגו', עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה? לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו". ולכאורה, על פניו, על פי סדרי ההיררכיה המקובלים, הרי שקורח  – צדק בטענתו.

והנה, חז"ל טוענים על משה רבנו ואומרים: ב"רב" בישר וב"רב" בישרו.  וז"ל המדרש (רבה י"ח, י"ח): "רב לכם בני לוי אמר הקב"ה למשה את מחית בחוטרא ובמה דמחית את לקי את אמרת רב לכם למחר את שמע רב לך".

כלומר, משה רבנו אמר לקרח ולעדתו "רב לכם בני לוי", ופירש"י: "רב לכם בני לוי - דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנא' את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות לבניי בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנא' (ד"ה כח) כל אלה בנים להימן, אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום!? לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה". כלומר, שקרח בא בטענה ששכנעה את כל הר"ן ראשי הסנהדראות להצטרף למחלוקת, למרות שבאופן ברור רק אחד מכולם יטול את הבכורה במידה וינצחו במחלוקת.

ב"רב" בישר להם וב"רב" בישרו – ביאור נפלא

וראיתי בספרים שהקשר בין ה"רב לכם בני לוי" ל"רב לך אל תוסף" הוא בעומק העניין, כי הנה משה רבינו בבואו להשיב על בקשת הלויים לתוספת קדושה וטהרה ועבודת ה' כמו אחיהם הכהנים, השתמש בעיקרון פשוט להחריד, ותשובתו הרמתה הייתה כי הקב"ה בעצמו קבע את ייעוד כל אחד ואחד משבט לוי, מי לכהונה ומי לנשיאת הכלים, אלו שוערים ואלו משוררים, וכל אחד לפי שורש נשמתו קיבל תפקיד לזה העולם, תפקיד אותו ייעד הקב"ה בעצמו ולא משה רבינו.

טענת הלויים אף שהייתה בקשה לתוספת קדושה וקרבה לקב"ה, נענתה ב"רב לכם", די לכם במה שהקב"ה קבע לייעודכם, אל תוסיפו לבקש מעלות רוחניות שלא הוטלו עליכם כלל.

כך גם משה רבינו ע"ה בבואו להתחנן לפני האלוקים לזכות ולהיכנס לארץ, להתקדש ולהיטהר ולקיים מצוות רבות שאין יכולת לקיימן בחו"ל, נענה ב"רב לך", די לך במעלתך הרוחנית אשר הועדתי לך. כנס רגלך ומות בהר ההוא.

אלו דברים קשים לא יכילם הרעיון, והמתבונן בהם בשום שכל יבהל וישתומם לליבו. בכל אופן ראה ראינו כי בקשתם טענתם וכיסופם של הלווים היו מצד הקדושה לתוספת קורבה לה' ולעבודתו. 

גילוי שורש מהותו של קרח

אחר שראינו שקרח טען טענה שבמסווה הייתה טענת קדושה ורוממות רוח, נרד לעומק ושורש החטא, והיאך גילה משה את צפונות לבבו ומאווייו הנסתרים לשררה. שהרי טענת קרח על קדימתו לאליצפן הייתה צריכה לכאורה להישמע מפיו הרבה קודם, במעשה נדב ואביהוא. כשמתו בני אהרון נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', גופותיהם היו מוטלות בקודש הקודשים ולא היו יכולים להוציאם משם, ומשה רבנו הטיל את מלאכת הקודש הזו על אליצפן בן עוזיאל ואחיו . ושם קרח לא קפץ ולא מחה על סדר התפקידים בכך שהוא הבן של השני ועליו הייתה צריכה להיות מוטלת המלאכה.

 אלא מאי? כשבצד הטענה לקדושה במעלה גבוהה יותר מונחים גם כהונה ונשיאות שררה וכבוד, הטענה נשמעת במלוא עוזה ותוקפה. אך כשמדובר ב"עבודה שחורה" של "חברא קדישא" ול"חסד של אמת" – הדברים עוברים בשתיקה. שם מתגלה מהו שורש המדרגה בפנימיות העמוקה של קרח, ומתוך מה באה טענתו לכהונה, מניעיו הנסתרים מתגלים כשמביטים על התמונה בכללותה, באופן הנ"ל, מחלוקת שאינה לשם שמים אינה מתקיימת וסופה להיבלע באדמה.

ובאמת לצערנו, כך דרכם כסל למו של כל בעלי המחלוקת שבכל דור ודור, פניהם בארשת צדיקות ירצינו, מפלבלים בעיניהם בשקר. דאגתם על פניהם ותאוותם בליבם. ורק איש חכם, משכיל להבין, יוכל בהבט רגע, לרדת לעומק ושורש כוונתם הפסולה והבזויה. ואצטט דברי חד מן קמאי שכתב על גלות החיל הזה והמחלוקת - "והיא הקללה היותר חמורה שבגלות העם הזה, כי מאז נתקבצו בנים לארץ אחת רבתה המספחת מאוד, ונתפרדו הלבבות בעוצם גדול, וכל אשר לא מרחם אחד לוקח, שונא בנפש יקראהו, וירגמו אלו לאלו בשבט פיהם, עשו עין של מעלה כאילו אינה רואה, והשטן מרקד בינותם רקוד ופצוע, וחיי נפשי בעיניי ראיתי איך משלח עדת חייליו, ללהט אש מחלוקת באחת מקהילות ישראל".

ומעשה חסידי השקר, מנווטי הכסל, יוצרי המרמה, מעצימי שנאת האחר, הרי הם ברשותו של שטן, וחייליו נקראו, וקורא עליהם דילי דילי".

עניין הקטורת

והנה, המפליא ביותר שיש בפרשה זו הוא עניין הקטורת. הנה בסוף הפרשה, אחרי מה שקרה עם מחתות האנשים החטאים, באו עם ישראל והתלוננו (שם י"ז, ד-ו): "וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ. וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'".

ומבארים המפרשים, שתרעומת העדה היתה על כך שהם יעצו לאותם מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות להקטיר קטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה, וגם ידעו שהקטורת לאלו שאינם מורשים להקטירה תהא "סם המוות", אם כן מדוע הניחום להקטיר?! וז"ל הרמב"ן (שם, י"ז, ו'): "אתם המתם את עם ה', אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו", עכ"ל.

ובאמת, כוונתם של משה ואהרן היתה להראות להם ולעמידם על טעותם, ועל זה אמרו "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו", כלומר שאחרי הכל רק אחד יחיה ולא כולם, והרי היה מזהירם משה ומזכירם מעשה נדב ואביהוא אשר "בקרבתם לפני ה' וימותו".

דבקות נעלה בהקרבת הקטרת כמו נדב ואביהוא, וכמו ר"ע שמסר נפשו ב"אחד"

והנה אפשר לבאר בשורש הרעיון של הקטורת ובמהותו, על פי הגמרא בברכות (סא:) שמביאה את המעשה במותו של רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' ממתים וגו' אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא", ע"כ.

והנה, מובא בספרי החסידות שבכל עת שהיה רבי עקיבא קורא ק"ש ומקבל עליו עול מלכות שמים, היה מתלהט בדבקות עצומה ונוראהעד שרצונו הפנימי היה למסור את נפשו מתוך קרבה לה', וכך רכש לעצמו קנין בנפש, את הכח לנתק את נשמתו מגופו בעבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, והיה חשש לחייו ממש, אלא שלעולם היה פוסק מעט קודם התרופפות ועליית הנשמה, שכן "וחי בהם" כתיב ולא שימות בהם, אבל באותה שעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל הגיעה ההזדמנות לקיים "ובכל נפשך", ולדבוק בקודש אבריך הוא בכל כוחות הנפש ממש, וכבר היה מלומד ומאומן בכך מאוד.

וכשראו תלמידיו את רבם הנערץ שמגיע לכזאת התקרבות עד שמנתק את נפשו מגופו, אמרו לו, רבנו – עד כאן?! אמר להם שכל חייו אימן את עצמו לכך, ובכל יום כשהיה מקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע היה מגיע למדרגה זאת אלא שלא עשה זאת בפועל משום שכתוב "וחי בהם", אבל עתה שבכל מקרה נוטלים ממנו את חייו מתאפשר בידיו להגיע למדרגה זו שאליה שאף כל ימיו. וזהו שהגמרא מדגישה: "ויצאה נפשו באחד", שדוקא באותו "אחד" של קבלת עול מלכות שמים יצאה נפשו ולא מפני מה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל.

מיתת בני אהרן – דבקות בהקב"ה עד צאת נפשם

והנה, נדב ואביהוא גם הגיעו למדרגות עצומות, ובשעה של "בקרבתם לפני ה'" – אומרים המפרשים , שעלו והתעלו למדרגה כל כך גבוהה של קרבת ה' עד שהיתה נשמתם מתנתקת מגופם ונמשכת למקורה העליון "אש" שיוצאת מאת ה', וקדושת המקום הזמן והמעשה, הקטרת הקטורת מתוך דביקות בעליון ומסירות נפש ממש גרמה לכך שהתנתקה נפשם ודבקה במקורה ופרחה לה , "וימותו".

וכן המאתיים וחמישים ראשי סנהדראות שחלקו על משה ועל אהרן, הרי ידעו היטב ומשה הזהירם שרק אחד מכולם יחיה, והוא פלא איך יסכנו אנשים חכמים ונבונים נפשם למען הקטרת קטורת פעם אחת, ולא יחושו לסכנת חייהם, ובדעה צלולה יכניסו עצמם תוך ידיעה שרוב ככל הסיכויים שלאחר מעשה לא יהיו בין החיים.

ובכל זאת כשהגיעה לידם ההזדמנות להקטיר את הקטורת, שאפו מייד לכוון את הכוונות הנעלות ביותר ולהגיע לדבקות הגבוהה ביותר כ נדב ואביהוא, ומסרו נפשם על כך, ביודעם שהסיכוי שלהם לחיות הוא רק אחד מתוך מאתיים וחמישים.

והראיה שכל מטרתם היתה לשם שמים היא, שהרי הקב"ה אמר למשה רבנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְדֹוָד וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ". מכאן ראיה ברורה שכל כוונתם היתה לשם שמים, והיו מוכנים למסור נפשם למען רגע אחד של קרבת אלוקים.

היא גופא שורש המחלוקת

ולכאורה ניתן גם לומר, שבזה גופא היתה המחלוקת של קרח עם משה רבנו. הנה קרח בא בטענות של טלית שכולה תכלת ושל בית מלא ספרים, וכמו שמביא בתרגום יב"ע: "וקמו בחוצפא ואורו הילכתא באנפוי דמשה על עיסק תיכלא, משה אמר, אנא שמעית מן פום קודשא יהא שמיה מברך דציציית יהון מן חיוור וחוטא חד דתיכלא יהי ביה, קרח וחברוי עבדו גוליין וציצייתהון כולהון דתיכלא מה דלא פקיד ה' ומסעדין להון גובריא מבני ישראל מאתן וחמשין אמרכלי כנישתא מערעי זמן למיטל ולמישרי מפרשין בשמהן". ובדעת זקנים מבעלי התוספות הוסיף וביאר: "ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן, לומר לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך[א]".

דהנה קרח ערער על משה וקבלתו מסיני, והכניס ספק בעצם היות משה רבינו מעביר דבר ה' כפי שהוא, וטען בעזות שמדיליה הוא וממילא עבודת ה' יכולה להתבצע בפנים נוספות, שהרי כולנו קדושים ובתוכנו ה' ומדוע תתנשאו וכו'.

וכל טענה חלולה זו רמז לו קרח למשה בטלית שכולה תכלת, באומרו הרי כמו שטלית שכולה תכלת אינה צריכה חוט אחד של תכלת, שכן מטרתו של חוט התכלת הוא להזכיר את הרקיע שדומה לכסא הכבוד, כך גם תלמיד חכם שכולו קודש אינו זקוק לתמיכה מבחוץ כדי להזכיר לו לעבוד את הקב"ה, וכך גם בעניין בית מלא ספרים.

וזה שורש טענתו של קרח וטענת עדתו, שלכל אחד מישראל הדרך שלו בעבודת ה' ולכל אחד היכולת לבצע כל תפקיד בעולמו של הקב"ה, ואין לכל אחד תפקיד מוגדר אותו קבע ה', ודברי משה חלילה מדיליה הוא.

ואף שאף כהיום הזה רבים יאמרו אמת הוא ויציב, ולכל אחד היכולת והרשות לבחור אתת דרכו בעבודת ה' ואת תפקידו בזה העולם, בעומק הדברים עניין זה נוגד את הדרך האמיתית של עבודת ה', וכפי שהתגלה בסופם של דברים, ששאפו שלא להאמין במשה רבנו שקיבל כביכול תפקיד ומעמד, ובאו באצטלה של קדושה. ובאמת היה בהם קדושה, אבל ביסוד ובשורש הדברים בעומקם הדברים נבעו מחוסר אמונה בהקדוש ברוך הוא ובמשה עבדו.

וזה דבר מפחיד ומבהיל הרעיון ממש, שאנשים שהגיעו למדרגות כל כך נעלות, שהיו בעלי רוח הקודש כמשה ואהרן, וכמו שהתורה מעידה עליהם בעצמה: "כי קדשו" וכן על קרח "משכן קרח", ואף על פי כן נתפסו על כך שבתוך תוכם פנימה היה להם חסר באמונה צרופה ותמימה בקב"ה ובדרכיו.

רוצה לומר, אחר שהשורש רקוב ודאי יצמח עץ מעלה באושים, שאם לא יאמנו באיש האלוקים, ויערערו על דבריו שמליבו בדה ולא מסיני הם, יבואו לכפור בתורה כולה בליצנות נוראה. ואף שדבריהם לכאורה נשמעים כלהט דקדושה ורצון עז להתקדש אין זה כי אם הסתר דבר לתאוותם האמיתית.

וכן היסוד הלז נכון לכל עת ולכל זמן מן הזמנים, שלכל אדם מישראל תפקיד מיועד ומטלות ברורות, ולא יכנס האחד בחופתו של שני, ואף שאין נביא בעמו לומר לו כך וכך רצונו יתברך, יוכל גם מתוך הסתר פנים של גלות לידע מתוך כוחות נפשו תאוותיו ויצריו מה בא לתקן, ועוד ילך לחכם ויוסף לקח.

והמחלוקת כאן היא מחלוקת יסודית, הקב"ה הגביל ואמר "בוקר ויודע ה' את אשר לו", כלומר שהקב"ה שם אור ושם חושך, הוא הניח גבולות, יש היררכיה בעם והקב"ה מחלק לכל אחד את התפקיד שלו וכל אחד צריך להיות שמח בחלקו מבלי לבוא בטענות שונות ומשונות כלל וכלל. כלומר, שהמודד של מצוות ה' ורצון ה' אינו אלא מה שהקב"ה אומר ואין לשום אדם בעולם לבוא ב"חכמות" כביכול יותר מהקב"ה. ואם הקב"ה קבע שבני לוי לא ישמשו בכהונה, הרי שזו מטרתם בזה העולם! וכן בקביעתו אחר חטא העגל שהבכורות לא ישמשו בכהונה! כל אחד ואחד כפי מה שהקב"ה נתן לו, ואי אפשר להיות "יותר חכם" מהקב"ה.

ורק לאחר שהפנימיות מתוקנת ומעשי האדם ישרים לידע להודיע ולהיוודע, יוכל שאת התקדשות ועליה בדבר ה' מעבר למעשיו עד עתה. אך מקודם לבקשת החסידות אם לא תבוא תקנת הלב וטהרתו, אין זו בקשת חסידות אלא בקשת תאווה.

מהות חטאם של דתן ואבירם בשורשו: רדיפת שררה וכבוד

גם דתן ואבירם היו אנשים גדולים ועצומים, ואת זאת למדים מהפסוק בפרשת בשלח: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:", אומר שם התרגום יב"ע: "וימר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל דמשתיירון במצרים מטרפין הינון עמא בית ישראל בארעא טרד עליהון טעוות צפון נגדוי דמדברא", הרי שדתן ואבירם לא יצאו ממצרים והיו היועצים של פרעה ונשארו עמו במצרים, וכשפרעה יצא לרדוף אחרי בני ישראל במדבר יצאו אתו דתן ואבירם, ואחר טביעת המצרים, שבו דתן ואבירם אל בני ישראל, וכתב המהרי"ל דיסקין שקב"ה קרע להם במיוחד את הים, והם הצליחו לעבור את הים ולא טבעו עם שאר המצרים, הרי שהיו ראויים לניסים גדולים ביותר, והתורה מכנה אותם "אל בני ישראל", וזכותם עמדה להם שהצליחו להגיע לעם ישראל במדבר. ואותם דתן ואבירם [שהיו שוטרי בני ישראל הממונים עליהם והיו מקבלים בכל עת מכות כדי לזרזם בהספקי העבודה וקיבלו את זה על עצמם ובלבד שלא יינזקו עם ישראל] שלכאורה היו מלאים ב"אהבת ישראל" והיה נראה שהם מלאי זכויות גדולות ומגיע להם שכר רב על כך, כשהגיעו למחלוקת נגד משה רבנו אמרו לו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" – שם אגלאי מלתא למפרע שכל כוונתם היתה "הצגה" משום שלא קיבלו עליהם שום שררה, וממילא כשלקו בשביל עם ישראל [לכאורה] במצרים, זה לא היה בגלל "אהבת ישראל" שבערה בקרבם אלא מתוך טבע רע שלא מקבל מרות. וממילא כל עוד שלא היתה הוכחה המגלה מהותם, דנים אותם לכף זכות, וגם משום שיכלו להישיר את דרכם, אבל בסופו של דבר התגלה שבשורשם ובנקודה הפנימית שבנפשם היו רודפי שררה וכבוד, והלכו וירדו מטה מטה עד שאול תחתית.

מדוע "מחלוקת קרח ועדתו" ולא "קרח ומשה רבנו"?

והנה, המשנה אומרת (אבות ה, יז) "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". ומקשים מדוע המשנה נוקטת בלשון "מחלוקת קרח וכל עדתו", היה צריך לנקוט בלשון "מחלוקת קרח ומשה רבנו"? אלא שמכאן מוכח שגם ביניהם היתה מחלוקת וכל אחד לפי דעתו וטענתו. ומשה רבנו בכלל לא היה צד ב"מחלוקת" וכל כוונתו היתה לשם שמים!

כלומר אף הם, עדת קרח, היו חלוקים בדעתם, ורק הסכימו ליסוד אחד שמשה רבינו מדיליה אמר, והגדיר מעצמו תפקיד לכל אחד מישראל, אם לכהונה ואם לנשיאת הארון ואם לנשיאות, ולדעתם אין זה כך, כי כל אחד בכוחות נפשו יוכל לעבוד את ה' בדרך שיבחר, וממילא אף הם כל אחד לפום דרגתו בחר בדרך שונה בעבודת ה' וממילא אף בתוכם שררה מחלוקת על הדרך שיבור לו האדם.

תימה על קרח איך לקח על עצמו כזו אחריות!

והנה, קרח גם ידע היטב שרק אחד ייבחר, ואיך הוא בא ועשה את כל מעשיו, וכפי שחז"ל מתארים איך שהוא היה מקריב ומקהיל את כל העדה הגדולה הזאת, וניהל מסע שכנועים חסר מעצורים לבוא ולהקטיר את הקטורת, וזה באמת לעצמו תימה עצומה איך קרח לקח על עצמו את האחריות הזאת, והרי אפילו אם נאמר שהוא היה בעל רוח הקודש (וכמו שהוא הרי עשה חשבון שעתיד לצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן) ומדרגתו היתה גבוהה ביותר, אבל הרי הוא ידע גם ידע שלא יותר מאחד יזכה להיות זה שקטורתו תתקבל לרעווא וכל השאר ימותו!

אלא מאי, שקרח חשב שדרכו היא הנכונה, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להוכיח זאת, והוא חיפה הכל באצטלה של גדלות וכבוד.

ודבר זה הוא מבהיל הרעיון ממש, שכן כולנו נמצאים – בשלב זה או אחר בחיינו – באיזושהי צומת דרכים בה אין אנו יודעים כיצד להתנהג, והיצר בא ו"מציף" אותנו בדרשות ובעניינים נשגבים של "רוחניות" כביכול, וכמה אנחנו צדיקים וכי כל מעשינו לשם שמים, וכך מפיל אותנו ברשת שאין ממנה מוצא. תצלנה אוזניים!

לפעמים נמצאים בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ורואים שם אנשים שכל כולם "קודש קדשים" וצועקים וזועקים בלימודם ובתפילתם, והרי גם קרח צעק וזעק "מי לה' אליי" שיצטרפו אליו כולם שכן גם הוא היה מבני לוי! ומגיע איזה שלב שבו רואים שאותם אנשים מגיעים למדרגות של "גדלות" ו"צדקות" וכי הם חושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם וכו', אבל בתוך תוכם המניע הוא רקוב.

וזה דבר עצום! זה דבר שמחייב אותנו להבין ולהפנים כיצד להשתלט על יצרים ועל דחפים כאלה!

החלק הנ"ל- בהיותו כעצה יעוצה לגלות את המתחסדים בשקר, ע"י האמצעים שנוקטים חשבתי אולי כדאי להוסיפו לאמצע השיחה לפני חטאם של דתן ואבירם, איני בטוח- לשיקול דעת הרב.

לסיום: כיצד אנחנו יכולים לדעת אם המניעים שלנו הם נכונים או לא נכונים? נראה לומר, שעלינו לשים היטב לב לדבר זה, שאם המניעים שלנו והשאיפות שלנו והבקשות שלנו נובעים באמת ממקור הקדושה או ח"ו מכח הס"מ הוא, על ידי שנשים לב מהם האמצעים שאנו נוקטים לשם כך.

הנה במדרש מביא שקרח שכל אותו הלילה היה עסוק בדברי ליצנות נגד משה רבנו איך שהוא הניף אותם באויר וכו' וכי עשה מהם "בובה" ו"קרקס"; כבר שם נמצא שהאמצעים שנקט קרח הם שפלים ובזויים ואינם הולמים, כך כל מי שנוקט באמצעים שנוגדים את הדרך הישרה ואת דרך התורה, כבר ניתן לראות את הניצנים הנובטים משם שאינם מדרך הישר והטוב, וכי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. וכשאתה רואה אדם שעובר על עברות רבות "לשם שמים" כדי להגיע לאיזושהי מצוה – בידוע שאין מקורו ממקור טוב וטהור, כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים כלל.

ויהי רצון שהקב"ה יציל אותנו מעצות היצר הרע ויתן לנו שאיפות אמיתיות לגדול בתורה וביראת שמים.


[א] ועיין ברבנו בחיי הרמזים הנפלאים המסמלים טלית ומזוזה במחלוקת זו.