לפני כמעט 90 שנה נפל דבר בעולם היהודי: המחיצה המבדילה בין נשים לגברים בשריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, הוסרה בידי שוטרים בריטים שנשלחו לבצע זאת על ידי הממשל הנדטורי הבריטי ששלט אז בפלסטינה (ישראל).
בימים בהם ענין קדושת הכותל שוב בכותרות, מסקרן להיווכח כיצד בעבר נהגה הנהגת הציבור הכללי, החילוני, בהקשר זה. אז הנה: העיתונות העברית שהופיעה אז נכנסה לתזזית, במה ששיקף את הלך הרוח הנרעש ששרר בציבור.
נערכו ישיבות חירום, ואנשי רוח ומנהיגים פוליטיים מחו וגינו ומחו. מאיר דיזינגוף קבע נחרצות: "יש צורך לדרוש את פטוריו של מושל ירושלים", והפרופ' הנחשב יוסף קלאוזנר יצא חוצץ נגד הטענה על הקדושה של המקום גם למוסלמים שהיוותה את הבסיס להסרת המחיצות בידי האנגלים: "שמא תאמרו: הכותל המערבי שנקרא כביכול 'אלבוראק' אצל הערבים קדוש הוא באמת גם למוסלמים? אבל, אם כן, למה למה לכלכוהו כמה פעמים בלילות בצואת אדם ובגגלי בהמה? וכי כך עושים למקום קדוש?".
המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ניצל את ההזדמנות כדי למחות גם על הזנחת האתר הקדוש וכתב: "כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם – תסלחו לי על המילה – למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל זהו לא חרפת אנגלים - כי אם חרפתנו אנו".
ברחבי ארץ ישראל לא קיבלו את טענות ההתגוננות של הבריטים שפורסמו במה שכונה אז "הספר הלבן של הכותל המערבי", ופתחו נגדם בשביתות ומחאות. חנויות רבות נסגרו ואסיפת עם רבתי כונסה.
כתוצאה מהמהומה שהתחוללה, הקימו הבריטים ועדה מיוחדת שהייתה אמורה להכריע מהם בדיוק גבולות הסטטוס קוו במקום, שכצפוי הוציאה מתחת ידיה מסקנות השוללות את זכותם של היהודים להתפלל במקום כרצונם בהתאם לגדרי הקדושה.
