אאא

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" [פרשת חוקת במדבר כ']. פרשה זו של חטא מי מריבה, רבו עליה כל מפרשי התורה.

וראה בפירושו של האור החיים הקדוש, שהאריך לפרט את שיטות המפרשים הרבות בפרשה, ומתוך ביאור דברי רבותינו ז"ל, ראה האור החיים הקדוש להסביר עד כמה מה היה עומק הפגם בחטא זה, וז"ל: ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים, היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות. ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים וכו', כיון שבא תיקון הדבר (של חטא המרגלים) על ידיהם. ומתוך שלא עשאוהו, נחלט הדבר, וכו' ולזה אמר לכן לא תביאו וגו', ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא, שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה'. עכ"ל.

ביאור עומקו של הפגם[1]

נמצינו למדים כי הפגם בחטא מי מריבה, אינו מתייחס רק כלפי משה ואהרון. חטא מי מריבה גרם לפגם כללי אשר מחמתו לא זכו עם ישראל להשלים את תיקונם ולנחול את ירושתם באופן המלא והסופי. שגגה זו לא הביאה רק עונש פרטי על משה שלא יכניס את ישראל לארץ, אלא יש בו עניין כללי שבעטיו הוחמצה ההזדמנות להעמיד אמונתם של ישראל לדורי דורות, לבנות את בית הבחירה, ולחיות לבטח על אדמת הקודש מבלי לצאת לגלות ולסבול את צער שיעבוד הגלויות. במידה והנס היה מתבצע באופן הראוי מאיתו יתברך, היה קידוש ה' יותר גדול, והיה העולם בא לידי תיקונו. אמנם החסרון באמונה שנחסר מחמת השגגה, היה הנדבך החסר בשלבי התיקון של עם ישראל, ועל כעין זה נאמר (קהלת א): 'מעות לא יוכל לתקן , וחסרון לא יוכל להמנות'.

מדברי האור החיים הנ"ל למדנו, איזו מעלה מיוחדת יש בכל פעולה שעשויה להביא לקידוש שם שמים. כאשר מתקדש שם שמים, הדבר מביא לחיזוק האמונה, ואז ההתעלות והשכר הם לאין שיעור. לעומת זאת, חלילה גם להיפך - בחסרונו של חלק קטן וקל בקידוש ה' נגרם נזק כמעט בלתי הפיך. ולא זו בלבד, אלא אף שלא מתחלל שם שמים, ואף שלא נגרם רפיון באמונה לרבים, עצם העובדה שהייתה הזדמנות לקדש את השם, והזדמנות זו לא מומשה והוחמצה, הרי שנפער פער שמעכב את ישראל מלהגיע לתיקונם המלא והמיוחל. כאשר ישנו פתח לקדש שם שמים, ואותו מעמד לא מנוצל עד תומו, הרי  רשומו ניכר לדורי דורות. כאשר ישנה הזדמנות להביא לקדוש שם שמים, ולעורר את עם ישראל להתחזק באמונתם, יש עניין גדול שלא להחמיץ וכל שכן שלא למנוע מעמד זה.

עד כמה הפליגו חז"ל בעניין קידוש השם

וראינו בכמה מקומות בתלמוד, כיצד חז"ל מפליגים מאוד במעלה זו של קידוש ה' ולהבדיל כמה הפליגו בחומרתו של עוון חילול ה'.

הגמרא ביבמות (ע"ט ע"א): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא", ושם מפליגה בחומרת חילול ה' מאוד.

ובגמרא ביומא [פרק ח', דף פ"ו ע"א] למדנו, שיש עבירה שאין עליה כפרה אלא מיתה וזהו חלול השם. ופירש רש''י דחילול השם עניינו - חוטא ומחטיא אחרים. וכן ברבנו עובדיה מברטנורא בפירוש המשניות שם, שחילול ה' הוא כשחוטא ומחטיא את הרבים, והיינו כשאדם עושה דבר שאינו ראוי לפי כבודו ומעלתו בפני רבים, וע"י זה גורם לכך שכל העולם יעשה כמעשיו, ורואים בזה הצדקה להתרפות מעסק התורה וקיומה.

וכן בגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג''כ קלות בדבר מקרי חילול השם דהיינו מחטיא אחרים וכלשון הגמרא (שם): "היכי דמי חילול השם? אמר רב, כגון אנא - אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו'. אביי - כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר, כגון אנא - דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי רבי ינאי אמר, כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו היינו חילול השם. היכי דמי? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי: 'שרא ליה מריה לפלניא'. אביי אמר, כדתניא: 'ואהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'! אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לאביו שלמדו תורה! אוי לו לרבו שלמדו תורה! פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו! וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: 'באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.

חומר האיסור של גרימת רפיון לרבים

מפרשה זאת חובה עלינו ללמוד ולהפנים כמה עלינו להתרחק מחילול ה'. בפרט כשאנו נמצאים במקומות ציבוריים לפעמים עולה הרושם שלא שמים לב למעשינו. אמנם צריך לדעת כל בן תורה שמעשיו נבחנים בזכוכית מגדלת, וכי הציבור הכללי מתבונן בדרכיו.

ובנושא זה כתב ב"שיחות מוסר" לגר"ח שמואלביץ זצללה"ה במאמר צד', דחומר איסור זה של גרימת רפיון לרבים והמסת ליבם, נורא הוא עד מאד, והביא שם ראיה מגמרא סוטה [מז' ע"א] גבי חטאו של גיחזי [במלכים ב' פרק ח' ז'] שחטא והחטיא את הרבים. והגמרא שם הביאה כמה "איכא דאמרי" להסביר במה חטא, ולפי הסבר אחד מהן - "רבנן דחה מקמיה (דאלישע)" ופרש"י: "דוחה היה התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו". וכתב ב'שיחות מוסר' כי מעשה זה של דחיית התלמידים משמע מן הגמרא שהיה הקשה מכל חטאיו האחרים של גיחזי שמנתה שם הגמרא (ובניהם שהיה מחטיא לעבודה זרה).

ובירושלמי סנהדרין [פ"י ה"ב] מבואר, איך היה דוחה גיחזי את התלמידים: "גיחזי אדם גבור בתורה היה, אלא שהיו בו ג' דברים, עין צרה וכו'. בשעה שהיה אלישע יושב ושונה ישב לו גיחזי מחוץ לשער, וכשהיו התלמידים באים ורואים אותו, אמרו אם הוא אינו נכנס איך אנו נכנסים?! והלכו להם, והיתה המשנה ששנה אלישע נאמרת ואין אדם נהנה ממנה כלום".

נמצא שחטאו של גיחזי בדחיית התלמידים מפני אלישע לא היה אלא ע"י גרמא, ומכאן אנו רואים עד כמה חמור העוון של החלשת הרבים אפילו ע"י גרמא בעלמא, ועד כמה מוטלת חובת הזהירות על בן הישיבה, שלא יגרום להחליש את הרבים בהתנהלותו.

אפילו כשהאדם אינו מתכוון, הרי ברפיונו עשוי לגרום לחטא לרבים, וכבר ביארנו לעיל שהגורם חטא לרבים נקרא מחלל את ה', ואין כח ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורים למרק וכו'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומאידך מוטלת חובה על האדם לעשות למען תועלת הרבים ולנצל כל הזדמנות לקדש שם שמים, ושיהא שם שמים מתאהב על ידו. וכאמור לעיל, ע"י ניצוץ אחד קטן של התעוררות בלבו של הזולת יתכן ויזכה לקנות את עולמו ואת תיקונו, ואף אם לא יתחלל שם שמים ורק ימנע אותו זיק מלבעור בלבו, יתכן והוחמצה ההזדמנות להתעלות ולתיקון. וכמו לגבי חטא מי מריבה, מתוך שהיו יכולים להפיח בלבם של ישראל עוצמה גדולה יותר של אמונה, ולמעשה נמנעו מכך, נמנעה מעם ישראל המעלה הגדולה של האמונה השלימה, ונאלצו לעבור, ועדיין עוברים, מסכת קשה בדרך לתיקון המלא והשלם.

ואמנם קידוש השם וחילול השם אינם מעשים שנעשים דווקא בחוצות עיר. גם כן לפעמים בתוך תוכנו בכולל או בבית – גורמים לחילול ה', שכן שם מסתכלים בנו במאוד מאוד ואם ח"ו אנחנו לא מקפידים במעשים שלנו, אנו גורמים לאחרים מבני ביתנו או מחברינו לעשות ולנהוג כמונו.

וה' יזכנו לקדש שם שמים ולא ייגרם ח"ו חילול שם שמים על ידינו, ונזכה לגואל צדק שיבנה לנו את בית מקדשנו ותפארתנו, ונזכה לתיקון העולם.


[1] אמנם, ראוי להקדים הקדמה קטנה, לפני שניגשים לחקור במהות חטאם של משה ואהרון גדולי הדורות: כבר כתב המסילת ישרים [פרק כב'] "שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים". גם באורחות צדיקים [שער התורה] כתב שעוד בדורו כבר נשתכחה התורה מכמו שהייתה בימי הראשונים (ומאז חלפו כבר כמה מאות שנים), ועוד העיד [באורחות צדיקים, שם] על לומדי התורה בדורו, שהלימוד עבורם הוי "עראי דעראי והביטול קבע", לעומת דורות קודמים.

על כן כאשר באים אנו לבחון דרכיהם של הקדמונים, עלינו לזכור שנפערת תהום עמוקה ורחבה בינינו לבינם, וכמו שנאמר בגמרא [שקלים ח.] "אם הראשונים כמלאכים אנו כבר אינש, ואם הראשונים כבני אינש אנו כחמורים". ועל אחת כמה וכמה כשבאים לדבר על משה רבנו, עליו התורה העידה [דברים לד'] "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו יהוה פנים אל פנים". אע"פ כן, מוטלת עלינו חובת ההשתדלות למצוא בפסוקי התורה ובדברי המפרשים, כלים מעשיים המתאימים לדורנו - בעזרתם נוכל לכל הפחות לקבל מושג כללי בדקות הפגם של הקדמונים, וכל זאת מתוך יראת כבוד וחרדת קודש בראותינו עד כמה מדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה, ומי יתן ויגיעו מעשינו למעשי אבותינו.