אאא

יעקב היה בחור צעיר בן כ"א שנים בלבד, מתמיד גדול ירא אלוקים, בימי בין הזמנים החליט לסייע להוריו ולצבוע להם את ביתם, הוא הוציא את החפצים מהבית סידר אותם היטב והחל בהכנות האחרונות לקראת הצביעה, לפתע הוא שומע מחדר המדרגות קול רעם חזק ולאחריו מלל של צעקות וקריאה להצלה, הוא יצא אל חדר המדרגות ולאחר דקות ספורות הבין יעקב שבגינו בעקיפין התמוטט ארון בחדר המדרגות על שכנו  יהודי מבוגר וחשוב רב רבנן אחד מראשי הישיבות הגדולים שבדור, והוא ל"ע נהרג.

בהיות בית המקדש על מכונו היה עליו לנוס אל אחד מערי המקלט שהתורה מצווה להקים עבור ההורג בשגגה, ושם בערי המקלט אומ' הגמרא עלינו לדאוג לו לכל צרכיו, לצרכי חיותו, ערים טובות עם שדות ומים, ומעבר לכל זה גם על רבו היה לגלות כי "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" הרב שלו עוזב את המשפחה ונפרד מכולם וגולה יחד עם התלמיד שהרג בשגגה כי עלינו לדאוג לגשמיותו ורוחניותו עד מות הכהן הגדול.

בוודאי שכל מי שלמד חומש עם רש"י וקצת גמרא מסכת מכות אין לו שום חידוש בשורות הללו, והדברים נראים כפשוטים, רוצח בשוגג צריך לגלות לעיר מקלט, זאת אומרת אין לרוצח בשוגג דין מוות אלא ההפך עליו לנוס לעיר מקלט בכדי להציל את עצמו, ועל הסביבה להיות לו לעזר ולסייע בעדו בעיר המקלט.

יעקב היה בחור צעיר בן כ"א שנים בלבד, מתמיד גדול ירא אלוקים, באמצע זמן חורף מסיבות שונות יעקב פסק מללמוד ואף התדרדר רוחנית, לצערי הרב פה רבים ישנו את השיח מהורג בשגגה וידונו אותו למוות ולכליה, הוא ייזרק מהישיבה, הוא יבודד חברתית, וימצא את עצמו מתמודד עם עולם חדש, במקרה הזה רבים לא יזכרו את הציווי "ונס וחי" לדאוג לו לצרכי חיותו בהיותו בגלות הנפש האישית שלו, וכאן הבן שואל למה?? מה ההבדל בין ההורג בשגגה למי שנפשו שלו נהרגה בשגגה??

לפני כחודש פגשתי בחור שבעברו היה בחור ישיבה פורח וכיום הוא רחוק מכל דבר שבקדושה, הוא גולל בפני את מסכת חיו בעולם הישיבות, הכאב הגדול שלו בא לידי ביטוי שוב ושוב בשאלה הנוקבת "למה כשנפלתי רוחנית לא טיפלו בי אלא החליטו להיפטר ממני" גם היום בהיותו רחוק מלשמור תומ"צ הוא זועק את השאלה: מה ההבדל בין ההורג בשגגה למי שנפשו נהרגה בשגגה??

בהיותנו בימי בין המצרים ובסיום ספר במדבר בוחרת התורה בפרשה האחרונה להעביר לנו את המסר שעלינו לדאוג ורבות להורג נפש בשגגה, וקל וחומר למי שנפשו שלו נהרגה בשגגה, כמה עלינו לדאוג לאותו תלמיד, לקרב אותו ולגלות עמו בעת הצורך יחד ולנסות ולהבין את מקום שיברו לחזקו לעודדו ולנתבו, עלינו ליטול מקל נדודים ולתור סביבותינו אחרי אותם צעירים, שסר צילם הרוחני מעליהם ואולי בכמה מילים נשיבם אל גאולתם, זמן זה של אבל על חורבן המקדש זה זמן של ביטול החשבונות האישים והאבל הלאומי והמשותף הוא המנווט, זהו הזמן להביט סביב ולהאזין לקול שבדממה המבקש אותנו, זה הזמן לצאת מן הצר ולהוציא אחרים מן המייצר ולשלוח אותם על עיר מקלט המתאימה להם לשקם ולבנות את עתידם הרוחני והגשמי.

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- ישיבת ההסדר החרדית חיספין