אאא

טענות עם ישראל בחטא המרגלים

כמה מחשבות בעניין תשעה באב

בפרשת דברים – היא הפרשה הראשונה של "משנה תורה" - התורה מסכמת את מצב שהותם של עם ישראל במצרים, ומשה רבנו מזכיר בתוכחותיו כמה דברים (ויש כמה ארועים שהוא אינו מזכיר), ואחד הדברים שהוא מזכיר הוא חטא המרגלים, כמו שכתוב (דברים א', כ"ב): "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם".

מדוע חשבו עם ישראל שהקב"ה שונאם, ולמה שיאמינו ליהושע וכלב מול עשרה אחרים?

והנה בפרשתנו העניין מוזכר לכאורה שונה מפרשת המרגלים המובאת בפרשת שלח, שכן כאן כתוב "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים", ורש"י מבאר: "ותרגנו - לשון הרע, וכן דברי נרגן – אדם המוציא דיבה".

ויש להבין, מהו שאמרו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", מה קרה שעם ישראל הסיקו שהקב"ה כביכול "שונא" אותם ומחמת שנאתו אותם הוציא אותם מארץ מצרים כדי לתת אותם ביד האמורי להשמדה?

ועוד הרמב"ן מקשה (שם, כ"ה) על הפסוק: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ", הרי יהושע וכלב בלבדם אמרו "טובה הארץ", ולמה שיאמינו עם ישראל לשניים בזמן שיש עשרה אנשים שמספרים אחרת? וז"ל: "ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו, מי הם שאמרו טובתה? יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי (דברים כ"ה)! ואני תמה, אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השניים אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין כי האחרים - מפני מורך לב - אמרו מה שאמרו?!".

יסוד הטענה – חוסר אמונה בקדוש ברוך הוא

וכותב הרמב"ן ביישוב הדברים (שם): "והנכון מה שפירשתי שם (במדבר י"ג, ל"ב), שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם י"ג, כ"ז) 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה', והנה כולם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל (החלוקה שלהם היתה) בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה".

כלומר, שלדעת הרמב"ן כל חטא המרגלים היה בעניין האמונה הצרופה בקב"ה, ושיטה זו נוקט הרמב"ן גם בפרשת שלח, ומזה הטעם גופא היה להם להאמין ליהושע וכלב מול עשרת המרגלים האחרים, למרות שבאמת היו בארץ ישראל בני ענקים וכל שסיפרו, אבל היתה להם בעיה של אמונה אמיתית ושורשית בקב"ה.

מהו בכייה של חינם ומהו בכיה לדורות?

והנה הגמרא בתענית (כ"ט ע"א) עושה חשבון באיזה תאריך ארע חורבן בית המקדש, וז"ל: "אמר רבה אמר רבי יוחנן אותה לילה ליל תשעה באב היה; אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות! חרב הבית בראשונה דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב הטבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' וגו', וכתיב ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו', ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה! הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר: 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב', והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף, ורבנן - אתחלתא דפורענותא עדיפא".

וצריך להבין, מה הכוונה בדברי הגמרא שאמר הקדוש ברוך הוא "בכיתם בכיה של חינם", ומהו "בכיה לדורות"?

התחברות למועדים – מובנת, כיצד "מתחברים" לעצב ולאבלות?

כידוע, נקבעו לעם ישראל מועדים רבים במהלך השנה, החל מחג הפסח בחודש ניסן שמתחיל בליל הסדר, פסח שני באייר, חג השבועות בסיון, ראש השנה, יום כיפור וחג סוכות; וכשנתבונן נראה שמטרת התורה בקביעת המועדים היתה לתת הזדמנות לעם ישראל להתחבר אליהם: בליל הסדר – שהוא תחילתו של חג החירות – אנו מתחברים לחרות שארעה לעם ישראל אחרי שעבוד קשה מאוד של ארבע מאות שנה (במצטבר), ולכל אדם יש תחושה כלשהי של "בן חורין" אישית שלו שאותה הוא מקשר ל"בני חורין" של עם ישראל בצאתם ממצרים; בחג השבועות - מתחברים לחג מתן תורה, ואם אתה בן-תורה – וכך ב"ה זכינו – יש לנו את התחושה החזקה ביותר של התחברות לחג, וכששרים "כמה יוסף איתא בשוקא" אנו חשים את זה בכל נימי נפשנו, וההתחברות היא מוחשית וממשית לגמרי; בראש השנה – ההתחברות של כל עם ישראל "מחשמלת" ומורגשת בכל מקום ובכל פינה, ובפרט בשעת תקיעת שופר כמו שנאמר: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"!? כולם יודעים וחשים את יום הדין ואת קביעת וחריצת גזר הדין למהלך השנה כולה, מה עוד שאם בכוללים למדו את הלכות ראש השנה ונבחנו עליהן, הרי שזה מעורר את תחושת יום הדין פי כמה וכמה!; ביום הכיפורים – ההתחברות עוד יותר מורגשת מפני שאותה תחושה מרוממת מורגשת אצל כל אחד ואחד מעם ישראל אצל הגדולים והקטנים כאחד;

ולכאורה, המועד היחיד שאינו גורר "התחברות מוחלטת" אליו, הם ימי התעניות, ובאמת כל אחד ישאל את עצמו: האם אני באמת "מתחבר" לתעניות? ובפרט בצום תשעה באב, שאגם שאנו לומדים את ההלכות ויודעים אותם, ומקיימים אותם, וברוך ה' כמה מהספרדים היראים והמקפידים בקלה כבחמורה מקיימים את ההלכות כדעת מרן בעל ה"בן איש חי"! ולמרות הכל, כשרק מגיעים ונכנסים לפתיחת הצום של תשעה באב מתחילים להתלונן בינינו לבין עצמנו על התפילות בישיבה על הקרקע, על אמירת הקינות שאורכות כמה שעות... על כן יש בודאי לשאול ולהבין מה בעצם הקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו! הנה מצד אחד בשעת הקינות אנו יושבים ומקוננים ובוכים על חורבן בית המקדש, והרי על פי דרך הטבע אנו מתחברים לשמחה יותר מאשר לאבל, ואפילו במקום שיש שמחה קלה בלבד, אבל לצער קשה לנו להתחבר, וביום צום תשעה באב אנו חייבים לנסות להרגיש ו"להתחבר" אל הצער ואל החורבן של בית המקדש, לבכות ולהתאבל עליו באמת.

הבכי והעצבות על אובדן בית המקדש

והנה במגילת איכה כתוב: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" – וזהו בעצם יסודה ושורשה של כל מגילת איכה, לקונן ולהתאבל על ירושלים הכל כך מיוחדת שהיתה ואיננה עוד, אלא שיש להתבונן מהו עניין הבכי הזה שאמורים להגיע אליו ביום תשעה באב?

הנה יש לומר שכל עניין הבכי של תשעה באב היה כמו שהגמרא (תענית שם) אמרה: "אתם בכיתם בכינה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות"; ומהו בעצם בכי? הנה ה"בכי" הוא מלשון "מבוכה", והוא מביא את האדם להיות נבוך, והוא מגיע למצב של בלבול מול המצב אליו הוא נקלע. בדרך כלל אנחנו נוקטים את זה בעניין של בכי של עצב, והוא בשעה שאדם התבשר בבשורה קשה, או נקלע למצב קשה, וכלל זה קיים גם אצל אדם שנקלע למצב של שמחה עמוקה, והוא בעקבות המבוכה שהוא נקלע אליה ושאינו יודע איך להתמודד עם המצב החדש שיש, וזהו רגש פנימי שמגיע לסוג של הרגשת מבוכה, ויסוד המושג של "מבוכה" הוא מצב של תחושת אבדון ואין מוצא, כמו שכתוב "נבוכים הם בארץ – סגר עליהם המדבר".

תחושת ההחמצה הנוראית של עם ישראל מול הידיעה שלא יוכלו לכבוש את הארץ

והנה אם נתבונן נראה, שכאשר עם ישראל שבדור המדבר בתקופת המרגלים ידעו שהם יצאו ממצרים והם בדרכם לארץ ישראל, הם נולדו במצרים לתוך עולם ומציאות של עבדות, וכשכבר יצאו ממצרים שלחו מרגלים מתוך ציפייה וכסיפה לשמוע מהמרגלים שהדרך לכניסה לארץ ישראל פתוחה ובטוחה, וכי הם כבר יוכלו לכבוש את ארץ ישראל מידי היושבים בה, וכי הכל טוב ויפה; והנה מגיעים שנים עשר המרגלים, ומתוכם עשרה מרגלים שבאים ו"מנפצים" בפניהם כביכול את תחושת הבטחון הזאת שאפפה אותם, ומספרים דבר חדש לחלוטין ואומרים: "כי חזק הוא ממנו"! ולמרות שלעומת עשרת המרגלים עמדו יהושע וכלב ואמרו עלה נעלה וירשנו אותה, מכל מקום הולכים אחרי הרוב שקובע שאין גישה וכניסה לארץ המובטחת.

אין לך מבוכה גדולה מזו, ואין לך סיבה חזקה מזו המסוגלת להביא את עם ישראל לבכי של ממש, כמו שכתוב "ויבכו העם בלילה ההוא", וזה היה בכי שמבטא את ההרגשה הפנימית שהיתה להם, והיא אותה השאיפה והכסיפה לעלות ולהכנס לארץ ישראל, ואמרו: הנה החמצנו את מטרתנו ואת יעדנו...

מה הטענה על עם ישראל מול בכייתם ה-לכאורה מובנת כל כך?

ויש לשאול, אם כן, מדוע זה נקרא "בכיה של חינם"? והרי זה היה סוג של אכזבה עמוקה כל כך שעליה נאמר: "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה"!

ה"בכי" הראשון בתורה – בכייתה של הגר

לשם כך עלינו לבחון את הדברים יותר לעומק. ישנו כלל ידוע, שכל דבר שרוצים לבחון בו את הבנתו ועמקותו הפנימית – הוא היכן שמוזכר בפעם הראשונה בתורה. והנה, המקור שבו מובא הבכי בפעם הראשונה היה אצל הגר שפחת שרה; הנה אברהם אבינו מרחיק את הגר מביתו, וישמעאל בנה היה תינוק, ובלכתה במדבר היא תועה ומתרחקת עד שנגמרים לה כל מי השתיה, ובראותה שבנה הפעוט הולך למות היא מניחה אותו תחת אחד השיחים להצילו מהחום הלוהט של המדבר, אחר כך היא מתרחקת מאותו המקום באומרה "אל אראה במות הילד", ואז – מתוך אותו תסכול ואותה המבוכה: "ותשא את קולה ותבך".

יסוד בכייתה של הגר – החמצת הדבקותה באברהם אבינו

וכיון שבאותו עניין מוזכר הבכי בפעם הראשונה, יש ללמוד אותו ביסודיות. הנה יש לשאול, על מה בעצם בכתה הגר? האם היא בכתה רק בגלל העובדה שהיא הולכת לאבד את בנה התינוק? האם לשם כך התורה מזכירה ומייחדת פרשה? הרי טבעי הדבר שכל אם שרואה את בנה הפעוט על סף מוות תבכה ותיילל מאהבתה אותו!! אלא פשיטא שיש כאן עומק יותר גדול, והוא – שהגר בתוך תוכה חלמה להדבק באברהם אבינו, היא ידעה שאברהם אבינו הכיר את בוראו כבר בהיותו בגיל שלש שנים, היא ידעה שאברהם אבינו נלחם ברוחו בעוז ותעצומות על אנושיים נגד כל העולם עד שהתורה מעידה עליו "אברהם העברי" – שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר השני, היא ידעה שאברהם אבינו הלך בדרך ה' ושדרך זו היא הדרך האמיתית, היא ידעה שממנו יצא עם שיהיה סגולה מכל העמים, ואותו עם יקבל את התורה מפיו של הקדוש ברוך הוא – "והמכתב מכתב אלקים הוא", היא גם ידעה שעם ישראל יכנס לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש! על כן היא רצתה ליטול חלק ביסוד של אותו עם קדוש, ובאותה השעה – כשהבינה שהבן שלה הולך למות, בכתה על כך שהיא הבינה שבעצם כל חלומה נגוז וכי היא כבר לא תיטל חלק באותה היווצרות של אותו העם שהולך לקבל את התורה, ושמנהיגה יהיה נביא ה' ושיביא את העם הזה למדרגה של "והייתם לי סגולה מכל העמים".

בכי: מבוכה, אכזבה והחמצה

מכאן שהמושג של "בכי" הוא יותר מאשר סתם "מבוכה" ו"אכזבה", אלא תוצאה של תחושת "החמצה", הוא מגיע כאשר האדם מגיע להכרה על כך שהוא החמיץ את ההזדמנות עליה חלם כל כך הרבה. זה מה שרגש של בכי מבטא. הגע עצמך! כשאדם בוכה על אובדן אחד מיקיריו, הוא מבכה על כך שהוא לא ניצל את הזמן כראוי, ואכזבה קשה ממלאת אותו על כך, הוא זועק באותו הבכי על כך שהוא לא השתמש במציאותו ובחיים חיותו של אותו יקיר כמו שהיה יכול. זו ההגדרה של בכי בשעת אובדן וצער על מותו של אדם היקר ללבו מאוד.

לפי זה אנו יכולים, להבין שבשעה שבכו עם ישראל כאשר חזרו המרגלים וסיפרו להם על הקושי ועל אי היכולת של כיבוש הארץ, הם בכו על עצם העובדה שהם לא נכנסים לארץ ישראל! הם בכו על עצם העובדה שלא היה סיפק בידם להגיע לתכלית! הם בכו על עצם העובדה שלא יבנו את בית המקדש! על זה הם בכו!

בכיה "של חינם" משום שהקדוש ברוך הוא הבטיח!

ולמרות הכל – זו היתה בכיה של חינם! מדוע? משום שאת העיקר הם לא שמו לנגד עיניהם, והוא: שהקדוש ברוך הוא כבר אמר להם והבטיח להם שהם יכנסו לארץ ישראל, יכבשו אותה, יישבו אותה ויבנו בה את בית המקדש!! וזהו שמדגישה הגמרא, שהקדוש ברוך הוא אמר להם: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם"! יש לכם בעיה של אמונה בקדוש ברוך הוא! וממילא, לא היה לעם ישראל לפתח הרגשה ותחושה של החמצה על עצם זה שלא יכלו להגיע לתכליתם ולמדרגות הגבוהות הללו, משום שזו היתה באמת בכיה של חינם! (ועל הגר לא עלתה טענה כזו, משום שאצלה באמת היתה החמצה מאחר והקדוש ברוך הוא לא הבטיח לה שום דבר, אלא אדרבה! היא גורשה מביתו של אברהם אבינו, ואין לך גילוי דעתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מזו שעליה להשלים עם העובדה ועם המצב שהיא לא יכולה להדבק באברהם אבינו ולא תוכל להיות חלק מיסודו של העם שהולך להיות עם סגולה מכל העמים).

הנה לפעמים היצר הרע בא לאדם בלבוש של "צדיק" וטענותיו המחטיאות והמכשילות מלובשות בלבוש ובאצטלה של "דבקות" כביכול במעלות גבוהות ונשגבות שיכלו להשיג ולא הגיעו אליהם, אבל על זה מלמדת אותנו הגמרא בפרשת בכייתם של עם ישראל, ואומרת: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות", ומעכשו המושג של "בכיה לדורות" ביאורו, שבאותו הלילה ובאותה היווצרות בעקבות חטאם של המרגלים, שנבעה מתוך הבנה שהם כביכול בוכים על החסר הגדול, אבל הכל אינו אלא מבחינת נוחות וחוסר אמונה, וכי זה לא מסתדר להם עם החיים, כי איך הם יוכלו להלחם עם האמוריים! והיתה להם תחושה של קושי וחוסר אפשרות ויכולת להשיג את מטרתם, על זה אומרת הקדוש ברוך הוא שיתן להם "בכיה לדורות", והיא בכיה על כך שמאז אותה השעה שנזרעה אותה העברה של חטא המרגלים ועד עתה, עדיין עם ישראל לא תקנו את אותה העברה של חטא המרגלים! וזה בעצם מה שגרם לחורבנם של בתי המקדש הראשון והשני, כי אמנם הדבר נכון שבחורבן בית ראשון היו עברות חמורות ביותר, עבודה זרה; גילוי עריות ושפיכות דמים, ובבית מקדש שני היתה שנאת חינם, וגם "על עוזבם את תורתי" ועוד טעמים רבים, אבל הגרעין והגורם לכל זה היה עצם ההרגשה המוסווית שהאדם בוכה כביכול בבכיה של דת בגלל תואנה שזה מה שמתאים לו והוא מצרף בתמונה הכוללת את המציאו של הקדוש ברוך הוא ביחד.

הבכי בתשעה באב – על חוסר הבטחון של עם ישראל בקב"ה

וממילא כשאנו מגיעים לצום תשעה באב, ואנו מנסים לבכות, יש לזכור שה"בכיה של דורות" שנקבעה לנו הוא בגלל אובדן הבטחון המלא בקדוש ברוך הוא, וכי אם היה לעם ישראל את אותו הבטחון, לא היינו יושבים עד היום ומבכים את הבכי הזה.

הטענה על נח שהוא יכל לבטל את גזרת המבול לפני המבול בתפילתו כשם שהוא גרם לביטולו בעתיד

ואומרים חז"ל על מי נח: "כי מי נח הוא לי"; ואומרים חז"ל שהקדוש ברוך הוא כעס על נח מדוע הוא לא בא להתפלל שלא יבוא המבול! וביסוד הדברים מה היתה הטענה על נח? הנה הטענה על נח היתה שהרי אחרי המבול נח הקריב קרבנות ועלה ריח ניחוחם של אותם קרבנות לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם, ואם כן רואים שלנח היה את הכח לגרום לקדוש ברוך הוא לבטל את גזרת המבול לעולם, ובאותו הכח הוא יכל היה להשתמש קודם המבול שלא יבוא לעולם כלל אילו היה מתפלל על זה!

כלומר, שאנחנו – בבכייה שלנו בתשעה באב, שאליה אנו חייבים להגיע עם כל הקושי שבדבר, נחסוך בכי רב במשך כל השנה כולה! שכן אם אנחנו נבכה מתוך הרגשה והבנה אמיתית ויסודית על כך שאין לנו את בית המקדש שאותו היה בכחנו ויכלנו לשמר עד ימינו!! יחשוב כל אדם לעצמו מה היתה תחושתו כשעמד ליד אדם גדול וצדיק, כיצד הרגיש וכמה גדולה אכזבתו בצאתו ממנו אם לא הצליח לנצל אותו כראוי! זה מה שאנחנו צריכים להרגיש כשאנחנו יושבים ובוכים בתשעה באב, את תחושת האכזבה וההחמצה על כך שאין לנו את בית המקדש, וכמה גדולה היתה אמורה להיות לנו עבודת ה' אילו היה בית המקדש קיים בימינו! זוהי הפנימית של תחושת הבכי בתשעה באב, שאם נגיע אליו בתשעה באב – יחסוך מאתנו בכי רב במשך כל השנה כולה, כי לפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו תחושה שאנחנו לא מושלמים וכי אנחנו "מחמיצים" דבר מה, ולשם כך – לא עלינו ולא עליכם – הקדוש ברוך הוא לוקח מאתנו אנשים גדולים בתורה, ואז אנחנו נזכרים לבכות ולהרגיש את ההחמצה הגדולה. וזהו בעצמותו היסוד של הקינה על עשרה הרוגי מלכות, וכדי לחסוך את אותה ההנהגה, אנחנו יכולים לבכות בכי אמיתי בתשעה באב!

ויהי רצון שנזכה השנה עוד לפני יום שלישי (שיחול צום תשעה באב ביום י' באב והוא דחוי), וכבר אמרנו "כיון דאדחי – אידחי", וכשם שהקדוש ברוך הוא דחה לנו את יום צום תשעה באב, כך ידחה לנו אותו לגמרי, ויהי רצון שנזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.