אאא

קינת נשים

מלבד הקינות אותן נהגו הגברים לקונן בבתי הכנסת התפתחו במרוקו שתי מסורות של קינות נשים - הז'אנר המאגרבי: בקהילות הילידיות במרוקו היו הנשים נוהגות לקונן בשפת ההערבית יהודית - האלמגרביה אליהודיה קינות על חורבן ירושלים וסיפורים קורעי לב שהקינה הידועה ביותר היא קצת חנה וסבעת וולדאה - קינת חנה ושבעת בניה.

כחלק מהקינות היו הנשים מגז'דרות - בוכות בכי המרעיד את הגוף והנפש, נועצות את ציפורניהן בעורן ותולשות שיער. הז'אנר הספרדי: בקהילות מגורשי ספרד דוברות הלדינו בעיקר בצפון (טטואן, טנג'יר ומיליה) - הקינות היו מושרות בתערובת של לדינו ערבית ועברית. הקינות שנקראו אנצ'ידאס (endechas) הושרו בתצורה מקובלת של רומנסות ימי בינמיות בעלי ערך פיוטי גבוה. הרומנסות עסקו הן בחורבן והן במשמעות המוות ושירי עצב.

פְלְוּשׂ דִי אֵיכַה - מעות איכה

כמו מנהג מעות חנוכה ומעות פורים, כך היה נהוג במרוקו מנהג מעות איכה. למנהג היו שני חלקים: א. נתינת מעות בבית הכנסת לעניים יהודים וערבים שהיו ממלאים ביום זה את בתי הכנסת. נתינת המעות באה בכדי לגרום לציבור וליחיד להגביר את הצער על אובדן הממון וכך להגביר את הצער ביום זה. ב. נתינת מעות לילדים שהיו משתתפים בקינות וצמים עד שעות הצהריים - הילדים היו נוהגים לקנות מעט מים ופירות ובשאר הכסף היו קונים כלי חרס קטנים אותם היו שוברים האחד לרעו בכדי לגרום לעצב.

השתטחות בבתי קברות ורגימה ב"נאבק"

רובם המוחלט של בתי הקברות במרוקו היו צמודים למללאח (הגטו המרוקאי) ובעיקר הנשים היו הולכות לבתי הקברות שם היו יושבות על קברי יקיריהן וממררות בבכי, מקוננות ומתפללות לתחיית המתים ובניין בית המקדש. בבתי הקברות היהודים במרוקו היו גדלים עצים נמוכים שעניינם היה סימון גבולות החלקה המשפחתית או סימון של קבר מסויים.

אחד העצים המקובלים היה הנאבק שפירותיו עדיין לא הבשילו והוא קוצני. הילדים היו מכים קלות את הנשים על צעיפיהן והקוצים היו נתפשים בצמר הצעיף מה שהיה מעצבן ואף משפיל - אך היה מקובל כדרך להרבות עצב. (בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק: ר׳ יעקב אשכנזי ידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי ועוד ועוד).

נקיון והכנה לביאת המשיח בצהרי תשעה באב

בצהרי היום הייתה האווירה במללאח משתנה מקצה לקצה ואת יללות השבר וניגוני הקינות היו מחליפים קולות מירוק הבתים וחבטת השטיחים. נשות ובנות המללאח היו מכינות את הבית לבוא המשיח שעל פי האמונה יגיע לגאול אותן במוצאי תשעה באב. מכל עבר היה ניתן לשמוע אמהות מזרזות את ילדותיהן ואומרות להן שיזרזו כי זה ממש "חשומה" - בושה עמוקה שהמשיח יגיע ויראה אותן עדיין מנקות - עד כדי כך הייתה האמונה טבועה בליבם של יהודי המאגרב.

לידה בבוקר תשעה באב - נגד עין הרע

היה נהוג שאדם הנשאל מתי הוא נולד ופוחד מעין רעה, היה עונה שנולד בנְהַאר תְשׂעה - בבוקר תשעה באב, ואז היה סמוך ובטוח שאף אחד לא יעשה לו עין הרע, כי הוא נולד בבוקר הכי נורא בשנה.

ככלל מנהגים אלו שרובם אינם הלכתיים התעסקו בדבר שהפרקטיקיזציה של ההלכה מחקה - עיסוק באבל ובביאת המשיח.