אאא

בימים טרופים אלו, שרבה האנדרלמוסיה, אי ודאות וסכנות אורבות, העם מחפש מנהיג חזק, שיאיר להם את הדרך, שיסיר את המכשולים, שיעורר בעם את התקווה ויפעל בכוחם בדרך שתביא לשינוי ולמציאות טובה יותר וברוכה. מנהיג חזק עם חזון.

במפלגת הבית של אחינו הספרדים שעברה טלטלות קשות בשנים האחרונות, עם החזרת הפיקדון על ידי אלי ישי למקים המפלגה ומנהיגה מימים ימימה, המנהיג החזק בעל הישגים רבים ומרשימים, אריה דרעי, ועוד, לכתו לבית עולמים של מורה הדרך הרוחני והמנהיג בעל שיעור הקומה העצום הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה אחרון בדורנו, בשיעור קומתו הרוחנית. אריה דרעי שכעת בעל כורחו נקלע שוב לתדמית בעייתית עם חקירות וחשדות פליליות, כאשר למרות חזקת החפות על אדם, בעקבות הדברים ירד אמון העם במפלגה באופן דרסטי.

ניסיון יצירת תדמית חדשה דרך עיתון חדש היא דבר מבורך, וודאי תתרום ותיידע את הציבור בפעילויות ובהישגים השונים, אולם מסתבר שבכל זאת נעשה מהלך שרבים ממצביעיה המסורתיים של המפלגה נפגעו ממנו. לטענתם, ניתן בהחלט היה למצוא עורך ראשי מתוך הבית, ספרדי, בעל כישורים מתאימים שיוביל את העיתון כהמשך להעצמת המורשת הספרדית, ומוצאים הם טעם לפגם במינוי עורך ראשי אשכנזי, יהיה מוכשר כאשר יהא, לטענתם אין לו כלום עם מורשת ספרד.

הדבר האחרון שש"ס זקוקה לו כרגע הם מלחמות פנים, על מינויים, משחקי כוחות, לטענת קולות בשטח יש כאן תחושה של אחיזת יתר במנגנונים ואף נטישה של הפשוטים בעם המרגישים נטושים במלחמת כוחות אותה הם אינם מבינים. לטענתם נוצר רושם ברור כי הכוחות פועלים מתוך נטייה לשמירה על הגמוניה פרטית המובילה לתככים ותחושת חוסר אמון, דבר זה מקטין את הכח האלקטורלי הפוטנציאלי של ש"ס וישאיר לבסוף רק מחנה אחד בלבד, כקבוצה קטנה ובודדה במגרש הפוליטי. בתוך הבית של המפלגה ודאי נמצאים הרבה אנשים שיש להם הכשרון לערוך את העיתון במקצועיות המירבית, במוטיבציה ואהבה גדולה, אם רק ייתנו להם הזדמנות לכך. אולי עורך אשכנזי, בתור אשכנזי לא יגיע רחוק במפלגה ספרדית ולכן אינו מהווה איום על מוקד הכח. אבל זאת חשיבה המתמקדת בחסימת איומים עתידיים, ולא דרך של נתינת אמון בבוחר, והקשבה לצרכיו.

מצד שני גם בין המתנגדים לתהליך אין התייחסות עניינית למהלך ולהשלכותיו, כגון תלמידי הגרש"מ עמאר הדורשים את פיטוריו של העורך האשכנזי. אך למרבה הצער בוחרים בדרך הקלה ואינם מוכנים לקרוא לילד בשמו. הם לא מוכנים להודות באמת הכואבת, בתחושת האגרוף לבטן, על המשך האי אמון בספרדים, ועל השארתם כקבוצה קטנה ולא רלוונטית במארג הספרדי המפואר. במקום לומר את אשר על ליבם, הם נתלים באישיותו של אותו עורך, הם בוחרים להאשים אותו על דעותיו האישיות במקום להתמקד במהות הבעיה, שאינה קשורה כלל לכשרונו ויכולותיו.

פנייה לגדולי התורה, למועצת החכמים, גם אינה פתרון. שוב נמצאנו למדים עד כמה אחרי כל כך הרבה שנים, הספרדים ככלל עדיין מחכים שאחרים יושיעו אותם מהמצב, בעוד אין ספק כי הגיע הזמן ללקיחת אחריות אישית. מתוך העם חייב לקום איש או אישה אמיצים שיבינו שאין מושיע והשינוי האמיתי והמיוחל יבוא רק מהם. אנשים עם אחריות אישית שמוכנים להפשיל שרוולים, להוות כח חדש מתוך הכלל, היכול לצייר אסטרטגיה, כאלו היודעים לדרוש את המגיע להם מן הדין ועם אמונה אמיתית ביכולותיהם. מתוך רבבות של ספרדים מצוינים ומוכשרים, ניתן ורצוי למצוא אנשים אלו.

מנהיג אמיתי צריך לעודד צעד כזה, ולטפח את קהל בוחריו שלא ירעו בשדות אחרים. לבסס תוכניות הנהגה אצל בני הנוער, לייצר יותר חוגי בית, להקשיב לצרכים של הקהל. ובעיקר לטפח אנשים עם גאוות יחידה, עם בטחון עצמי, עם ראש מורם בשל מורשתם עד שגם האשכנזי המצוי יחשוק במקום זה. יש לוותר על מלחמות הכח, ולא לפחד מכל סוג של איום. כל אדם אוהב את אלו הנותנים בו אמון, ולא יאכזב את השלוחים מטעמו בזירה הציבורית, מנהיג שמעצים את הקהל הנוהה אחריו, ללא ספק יחזק את מעמדו ואהדתו בציבור.

לאורך שנות הגלות בתקופות החשוכות ביותר, הדבר שהחזיק את עם ישראל היה התקווה לעתיד טוב יותר. התקווה היא הנחמה הכי גדולה בזמנים קשים. הצער והאכזבה גורמים לאובדנה של התקווה וכל הבראה ותקומה נמנעת, יהי רצון שנחזה בקרוב בהחזרת העטרה ליושנה, ובתהילתה ותפארתה של יהדות ספרד, במהרה.

אריאלה פישר, פעילה חברתית