אאא

אפשר לבלות ימים שלמים בבחירת תפריטים וטעימתם, אחד לאחד ולא משנה הסדר. אפשר לעבור גלגול חיים שלם במסע טעימות מתורבתות, ואפילו לא לקלוט...

לא לקלוט מה?

לא לקלוט שאתה מת.

כי אתה רחוק מהאמת.

"פֶּן תֹּאכַל... וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ח, יב-יד).

מה הקשר בין האכילה ובין שכחת הבורא?

אומר רבי נחמן:

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת (ליקוטי מוהר"ן, תורה מז).

זהו תיאור מצב פשוט, אומר רבי נחמן, אם אתה משוקע שם, הרי ידוע וברור לחלוטין שאתה רחוק מהאמת.

למה? מה כאן ברור כל כך? האומנם אי אפשר להיות באמת ובאוכל בו-זמנית? למה זה חייב לבוא האחד על חשבון האחר?

רבי נחמן, אמן הנפשות, יודע. כבר לפני למעלה ממאתיים שנה, בזמן שעוד לא היו מכוני גמילה למכורים וגם לא מחלקות בגודל עיירה לטיפול בהפרעות אכילה, הוא ראה אותנו במסע הבריחה שלנו מעצמנו. הוא צפה אותנו רצים ממסעדה חלבית למסעדת על-האש, פותחים את המקרר ואת הארון אחת לשתי דקות ובודקים מה התחדש... אוכלים בעצימת עיניים, מתוק ומלוח וחמוץ וחריף, חם וקר, רטוב ויבש. העיקר לנשנש. בורחים, אחוזי אמוק, אל האוכל. מכורים. משוקעים. טבועים. באוכל.

בדור הזה, כמעט אין אדם שנמלט מההתמכרות הזאת. אצל כל אחד היא מופיעה ברמה כלשהי. לאכול.

למה כל הזמן אנחנו רצים אל האוכל?

מפני שאנחנו חולים, ויותר מכל דבר אחר – אנחנו פוחדים להרגיש. באוכל יש משהו מתגמל מאוד. הוא מסיח דעת מכל מה שמציק. הוא נעים, הוא טעים, הוא נותן פסק זמן מהחיים, והוא זמין בהכשרים המהודרים ביותר.

אפילו בעצם פעולת הלעיסה בלבד, אף אם נלעס אבנים, יש לנו 'רווחים' רגשיים רבים. אפשר לפרוק מתח ועצבים בלעיסות, לטחון עד דק בין השיניים איזה קרקר בלי מלח, עד שאשכח שהייתי עצבני ושהייתי בכלל... על אחת כמה וכמה כשמכניסים לפה משהו שהוא לא אבנים... המתוק מספק לנו תחושה של נוחם ושל אהבה; בפיקנטי, על כל סוגי המלוחים והחריפים-אש, יש ריגושים ועניין לרוב; ואוכל חם הוא באופן כללי משהו נעים ורך, מחבק, ממלא, מאפשר, כמו איזו שמיכה מלטפת בלב מדבר.

מובן שכאשר האכילה נעשית במידה, כשאינך "משוקע בתאוות האכילה", כשאתה דואג להזנת הגוף והנפש שלך בהתחשב בגבולות ובחוקים, כשאתה שולט באוכל ולא הוא בך, זה בסדר גמור. מותר לך לאכול וזו אפילו מצווה.

אבל אם אתה משוקע בו – אתה מאבד את הקיום שלך! אם אתה בורח מהרגשות שלך ומההתמודדות עם הכעס או עם הכאב, עם הריקנות או עם אשתך, אל האוכל, אתה כאילו נמחק; היה רגש, והוא ניסה לצוף כדי לקבל טיפול, אך אתה, במקום להרים אליו עיניים אמפתיות, הִטבעת אותו בתוך מגש פיצה ברוטב עגבניות.

לא חבל? לא חבל עליך?!

מי יטפל בילד שהיית, אם בכל פעם שהוא מנסה להרים ראש, אתה מנחית עליו מנת שווארמה מהממת?!

מי יחיה את הזוגיות שאתה יכול לחיות, אם בכל פעם שנפתח לך חלון לתקן משהו בקשר ביניכם, אתה סותם אותו בעוגיות במילוי קרם נוגט ופחזניות?!

וגם אם אתה מקיים בהידור רב את כל תרי"ג המצוות, איך אפשר לומר עליך שאתה קרוב אל האמת, כשכל מה שאתה עושה הוא רק לברוח מכל פיסה של אמת שמאיימת לצוץ בדרכך? איך אפשר לומר עליך שאתה אמתי ונמצא באמת, אם אתה לא נמצא בכלל, בשום מקום, וכשאתה לא אוכל אתה מרגיש מת?!

על הפסוק "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן.." (דברים ח, ג) אומר רבי נתן:

וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, כִּי עִקַּר הַתּוֹרָה הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה", שֶׁזֶּה אֵין זוֹכִין כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה (ליקוטי הלכות, חלב ודם, ד).

אתה רוצה להתקרב אל האמת? אתה רוצה לקבל את התורה באמת? אתה רוצה להתחיל לחיות? לשם כך עליך להציב גבולות וללמוד לומר 'לא' אפילו לסופגניות ממולאות.

איך עושים את זה? איך נגמלים? הן בדרך כלל האוכל – טעים, ואילו האמת – מרה! לאן בורחים?

זהו, שלא בורחים. נשארים. מקבלים לעמוד בגבולות ברורים. מפסיקים לברוח אל האוכל, ונשארים.

נשארים בכאב. נשארים בפחד. נשארים בשעמום. נשארים בקשיי התקשורת. נשארים.

אבל לא לבד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כי אתה לא לבד במערכה הזאת. התורה שלנו היא תורת חיים, ובשום מקום היא לא אומרת לך להפסיק לברוח ולהישאר לרעוד על איזה קרש רעוע בלב ים סוער. אף אחד לא משאיר אותך להיטרף לבד בלי קולה מול כל האמיתות של החיים שלך. יש לך שלושה עוגנים שמחכים לך: נקודת צדיק, נקודת חבר ונקודת התבודדות.

הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מחליט על גמילה הוא להתקשר לדיבורים של הצדיק. תקרא דיבורים של צדיק אמתי, אפילו בלי להבין, ומוטב עם להבין, ובלבד שתקרא ותקשר את עצמך אליו.

העוגן השני מציע לך למצוא חבר טוב כדי לדבר אתו דיבור אמתי על מה שעובר עליך ולקבל ממנו תמיכה טכנית ונפשית במהלך שאתה רוצה לעשות; לדבר אתו על הקושי מול האוכל – אתה רוצה כל כך לאכול, מה הקשר עכשיו דיאטה?! ובדיוק היום אשתך הכינה עוגת עשר קומות וקצפות... ועל הקושי מול מה שהיעדר האוכל מציף בך. לקבל ממנו אמפתיה ועצות מעשיות, ולשתף אותו בתהליך. לאט לאט אתה תפגוש את האמת; את הכאב, את הריחוק, את הריקנות, את הילד הקטן שהיית, את הלבד שהרגשת כל השנים, את הפחדים שהדחקת, את ייסורי המצפון שנעלת... אל תישאר לבד עם הכאב הזה. מצא כתובת לדבר על מה שעובר עליך – חבר טוב, אשתך, ואפילו יהודי עם לב שיקשיב לך – מתוך אהבה בעלמא או תמורת תשלום.

ונקודת התבודדות. השם יתברך אינו עוזב אותך. הוא תמיד אתך, והוא מחכה שתבוא אליו ותספר לו על עצמך. ככה, בפשטות, במילים שלך: 'אבא, אתה יודע, התחלתי לעבוד על תאוות האכילה...'

כך לא יגרום לך האוכל לשכוח את השם אלוקיך.