הסיטואציה הבאה וודאי מוכרת לכן: את חוזרת עייפה מהעבודה, אין לך כוח לכלום – אבל הילדים שלך חיכו לרגע הזה כבר מהבוקר, ואולי עוד לפני. הם מספרים לך על החוויות, על המריבות הקטנות ועל המדבקה שהגננת נתנה, ואת – בכלל בעולמות אחרים. יש לך כל כך הרבה על הראש, ואת מהנהנת לעומתם באינסטנקטיביות וממשיכה בשלך. רק נדמה לך שהם בטוחים שאת מאזינה להם ומשתפת פעולה, אבל הם לא!

הם בוחנים אותך, ויודעים היטב מתי את מאזינה להם בקשב ומתי את פשוט מציגה. זה לא יקרה תוך יום, וסביר להניח שגם לא תוך שבוע, אבל לאט לאט הם פשוט ימנעו מלספר לך מה עובר עליהם, וירגישו בחדות כי אינך מעוניינת להאזין. "היה לי יום קשה", את מתרצת את חוסר המוטיבציה שלך להקשיב לילדים, אבל לא מבינה שאת עלולה לקלקל ואולי גם להפסיד.

"לאימא שלי לא היה זמן בשבילי אף פעם" מספרת לי חני (שם בדוי), "מעולם לא היה בינינו קשר טוב, והיא תמיד הייתה עסוקה בלשרוד את חיי היום יום שלה, תוך נישואים כושלים וטיפול בששה ילדים נוספים. ידעתי שאין לה זמן לשוחח איתי ונמנעתי מלשתף אותה במה שעובר עלי, כיוון שלעיתים – היא פשוט הייתה מוציאה עלי את הכעסים שהצטברו אצלה".

חני הייתה ילדה חרוצה ויפה, בעלת מעמד חברתי גבוה בבית הספר, זאת הסיבה שהצליחה לשרוד את הילדות הלא פשוטה הזאת. אבל אז, זה נגמר.

"יום אחד היא גיליתי שמישהו עוקב אחרי כשפסעתי ברחוב. זה הפחיד אותי, ויותר מכך, ידעתי שהוא מחפש הזדמנות לפגוע בי, אך לא העזתי לשוחח על כך עם אמא שלי."

"המעקבים הפכו למרדפים ומצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים בורחת ממנו ומסתתרת בבניני מגורים בשכונה עד שיתייאש מלחפש אחרי. מדי פעם הייתי רואה אותו מחלון ביתי כשהוא מנסה לאתר את מקום מגוריי המדויק".

"בחלומות שלי הוא היה רודף אחרי, ואני הייתי מאובנת מבלי יכולת לזוז עד שהייתי מתעוררת מבוהלת ושטופת זיעה."

"פעם אחת, לאחר מרדף שכזה, ולאחר שווידאתי שהוא אינו נמצא בסביבה, חייגתי אל המשטרה וספרתי למוקדנית על המרדפים הללו. "לכי לספר את זה להורים שלך" היא אמרה לי באדישות וסגרתי את הטלפון".

הסיפור הזה הסתיים כאשר חני ואחיה חזרו עם אמם מבילוי כלשהו, ופגשו ידידה של האם, השתיים ניצלו את ההזדמנות וישבו לשוחח על ספסל בגן שעשועים, הילדים השתעשעו להם במתקנים.

"ואז הוא הגיע...".

כשחני נזכרת בקטע הזה היא מחווירה ומביטה ברצפה "התיישבתי על הספסל ליד אמא שלי, והרגשתי סוף סוף מוגנת, אבל לא להרבה זמן..."

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"לכי לשחק!" פקדה עליה אמה, "את לא צריכה לשבת לידי כשאני משוחחת עם חברות".

"קמתי ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. ניסיתי לעמוד במקום המרכזי ביותר, ולמנוע ממנו להתקרב אלי, אבל הוא היה נחוש ולא וויתר".

"אמנם הפגיעה הגופנית הייתה שטחית אך הצלקת נותרה עמוק בלב", היא אומרת, ובעיניה רואים את הכאב והפגיעות של ילדה כבת שתיים עשרה.

רק אז רצתי לאימי בבכי וספרתי לה בשתי מילים על הסבל שעובר עלי מזה חודשים.

ההטרדות נפסקו, אך זה היה מאוחר מדי.

המסר בסיפור הזה חזק עד כאב, ואולי כל מילה שאוסיף עליו תהיה כל כך מיותרת. אבל בכל זאת, אני מרגישה שליחות וחובה לומר לכל הורה באשר הוא: הקשיבו לילדים שלכם! תנו להם את הביטחון שאתם אוזן קשבת עבורם ואת הפתיחות לבוא ולומר את כל אשר על ליבם.

ואל תחכו שיהיה מאוחר מדי.