להיות רווקה חרדית בת שלושים ושניים
תכל'ס? אולי לא הוגן להביא אותי כקול מייצג לרווקות חרדיות שכבר הגיעו לגיל מופלג (יותר או פחות). הרווקות שלי קצת יוצאת דופן; אני לא נלחמת את מלחמתן, אני לא שותפה לתסכולים שמספרים עליהם, ואני בעיקר לא מרגישה את הלחץ החברתי. אני רווקה בלתי לחיצה. בקבוק קטשופ מזכוכית. אם כי, זכוכית בלתי חסינה, למען האמת.
ובכן, לא הייתי תמיד רווקה בת 32. כלומר, הרווקות שלי היא בהחלט תופעה מולדת, אבל את הקריירה התחלתי בגיל אחר. מתי, בעצם, הפכתי מנערה או בחורה ל'רווקה'? איפה נקודת הציון לקבלת התואר הזה? בגיל 12 חוגגים בת-מצווה, בגיל 16 מנפיקים תעודת זהות - שזה אבסורד. הגיל הכי פחות מגובש זהותית, בגיל 18 כרטיסיית הנוער כבר לא בתוקף. אולי אז? לא, לא יכול להיות. כשהייתי בת 18 הכל היה כל כך בטוח, סלול, בהיר. אף אחד לא קרא לי רווקה. עוד צבטו לי בלחיים מידי פעם, אני זוכרת.
בלי לשים לב הזמן זז לידינו. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מפסידים המון כשהזמן זז מהר. "איך הזמן עף, לא שמתי לב!"
זה לא נכון. כשהזמן מחליט להאט, ולגנוב כל פעם רק כמה שניות מהחיים שלנו, לחטוף רק עוד ראש השנה אחד, ולהגניב את היום-הולדת הבא, או-אז אנחנו תופסים את עצמנו עשור אחר כך, בלי להבין איך הגענו לכאן ומה עשינו עם כל הזמן שהיה. הרי הוא היה, יש אזכור מפורש שלו ביומן, ברשימות המלאי, בהוצאות. אז כמו שאתם מבינים, אני מאלו שהזמן זז להם לאט. גדלתי לאט, כמעט בנוכלות, ופתאום הפכתי לבת 32 מתחת לאף שלי.
ממרום גילי אני יושבת ומשקיפה על העולם שסביבי: על אחיותיי הנשואות, גם הקטנות ממני, על חברותיי שיש להן ילדה אחרי בת מצווה, על חניכה שגידלתי ולימדתי והיא כבר הספיקה להתחתן פעמיים. אני משקיפה מטעם האו"ם, בנייטרליות מבורכת שהרווקות שלי מאפשרת לי, ואוספת עבורי מידע מודיעיני אם וכאשר אצטרך להיות אחת מכן בעצמי. ואני בדרך, כל הזמן עושה עוד צעדים בדרך להיות Mame.
למה אני כאן? למה אני כותבת?
כי ביקשו ממני. טוב, נו, לא רק בגלל זה. במחשבה שניה שנתתי להזדמנות הזו, הייתי רוצה לומר דברים שאף אחד לא מעז. אולי אצליח לשנות כמה מילימטרים בתפיסה הנשית החרדית. אני חלק מכן, בעצם. אני אישה גם אם מזלי טרם הביא לי בעל. אני עובדת איתכן, אני משתתפת בשיחות שלכן - גם על לידות, ואני האוזן הכי קשובה שתמצאו בסביבה. כי אני רווקה. ויש לי תאי מוח ולב פנויים.
בדרך שאני עושה קורים המון דברים. להיות רווקה בגיל מתבגר, כשהעתיד דוחק אבל עדיין מסרב לגלות מה הוא טומן בחובו, אני מרגישה לפעמים שאני מסתובבת עם כיסוי עיניים, לוטה בערפל, ואמורה לבטוח במי שיכוון אותי בדרך הזו, הדרך לאהבה.
הסיפור שלי הוא גם רגיל ומשותף לעוד הרבה בנות כמוני ונשים כמוכן, והוא גם פרטי שלי. ובדרכי שלי, בדרך שמלאה בתחנות של דייטים ושדכניות, בחורים מבוהלים יותר או פחות, דודות רחמניות ושכנות רכלניות. אני מבטיחה לשתף אתכן בכל זה, ובעוד קצת.
חפשו אותי כאן. יש לי מה לומר לכן. ניפגש בפעם הבאה.
