עד סוף השבוע הקודם מעולם לא שמעתי את שמעו של נח פוזנר, או של בני משפחתו. אבל לאביו של נח, לני, יש חבר, והחבר שמע עלינו וצלצל: "הם צריכים אותך. את יכול לדבר איתם, את יכול להתייחס אליהם. בואו, בואו בבקשה".

אין הרבה מה לומר על בקשה כזאת. ידעתי למה אנחנו הוזעקנו למקום. זה לא היה רק ​​בגלל שבעלי הוא רב רחום ואכפתי שהביא נחמה לאנשיםכואבים רבים כל כך . מבקשים אותנו, כי כהורים שכולים בעצמנו אולי יהיה לנו משהו יותר להציע, ולו רק כדי להיות הוכחה שאפשר לנשום אחרי שאסון עוקר את היכולת לנשום.

בזהירות רבה, נסעתי עם בעלי לבית שבו שהו בני משפחת פוזנר. נכנסתי עם תפילה על השפתיים שכל מה שאנחנו אומרים יביא מעט נחמה, ולא, אלוקים ישמור, יוסיף לנטל הבלתי נסבל שהאנשים האלה כבר נשאו.

הובילו אותנו לחדר שקט, הרחק מההמולה, לדבר עם הוריו של נח. מצאתי את עצמי מקשיבה לאם השבורה מתארת את ​​ילד הקטן שלה, תלמיד כיתה א' בבית הספר יסודי בסנדי הוק ניוטאון, שהיה הצעיר ביותר בקורבנות פיגוע הירי ביום שישי האחרון. אלו היו, וצריכות להישאר, שיחות פרטיות, מסוג שיחות שאף אחד לא צריך להיות נוכח בהן, אף פעם.

מה שאני רוצה לחלוק הן כמה מחשבות שעלו לי ככל שנמשך היום.

נח. הדמות של הסיפור המקראי המשיך לשחק במוח שלי. נח. מישהו המתואר בתורה כצדיק. כל האנושות נחשבת לצאצאיו, כרוך בברית עם אלוקים, עם שותפו ליצירת עולם של שלום והרמוניה, של צדק, טוב וחסד. הסמלים כמעט האוניברסליים של שלום, יונה וענף זית, מתחקים אחר הסיפור הזה.

החבר של לני שקר לנו אינו יהודי, אבל הוא בן נח המקיים את שבע המצוות. הברית שנוצרה עם הקב"ה אחרי המבול היא ברית שקושרה בני נח לאלוקים ולכל הזמן. הקוד המוסרי אינו מבוסס על דת או בתי תפילה, אלא על הברית בין הבורא לאנושות, הבסיס לכל הפעילות האנושית. שבעה עקרונות שבקיום שלהם מבשרים על אוטופיה של קיום אנושי.

"נח אהב את הקשת בענן," מספרת אמו. קשת בענן! הסימן להבטחתו של האלוקים לעולם, לעולם לא להביא מבול על העולם כולו שוב. סמל של ריפוי, הבטחה, ואופטימיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בשעתי אחר הצהריים מאוחרים זה הכה בי: אנחנו צריכים מבול! לא חלילה הרסני. בסרט הזה כבר היינו וזה היה יותר ממספיק. מה שאנחנו צריכים הוא להציף טוב! מבול של חסד, של אכפתיות, של חמלה, של חסד, של חום, של תמיכה, של הושטת יד. יש, תודה לאלוקים, מספיק מאתנו על הפלנטה הזו כדי לוודא שלא יהיה אדם אחד שמרגיש אבוד. אנו זקוקים למבול של חיבורים. לא רק טפטופים שמגיעים מעת לעת, אך בכל מקום, כל הזמן.

אנחנו צריכים להיות לפחות מודעים לאקולוגיה של התנהגות אנושית כפי שנהיה אופנתי לדאוג לאקולוגיה של המשאבים הפיסיים של כדור הארץ. החסד צריך לחדור לכל ההיבטים שלנו בעולם. עסקים, תקשורת, חינוך, תרבות, מדע, אמנות, רפואה. צריכים מבול, מבול טוב. כל אחת מאיתנו צריכה לדעת שאנחנו יכולות לעשות את הבדל. ה"מבול של נוח" יכול לקבל משמעות חדשה לגמרי.

בטקס בבית הספר התיכון, אליו הגיע הנשיא ברק אובמה, בעלי הציע לנשיא, כי במאמץ למשוך טוב מרוע בלתי הנתפס שהתרחש שאנחנו צריכים להציע "רגע של שתיקה" בתחילתו של כל יום לימודים. "רגע של שתיקה" זה יאפשר לאותם ילדים שרוצים להתפלל הזדמנות לעשות זאת, זו הזדמנות גם לטפח את הדיון בין ההורים וילדיהם של הערכים הרוחניים שלהם כמשפחה. הצעה זו התקבלה לראשונה לפני שנים על ידי הרבי מליובאוויטש, שתמיד החזיק בחזון הברור לעולם מושלם על ידי השותפות של אלוקים ובני אדם.

יכולתי רק לומר זאת לגב' פוזנר, מאם שכולה וותיקה לאם שכולה שרק הרגע בנה נרצח באכזריות: כן, האלוקים לקח אותם הביתה. אבל עכשיו זה הזמן בשביל כולנו, כנשים ואימהות, לוודא כי ביתו של הקב"ה הוא ממש כאן, עליי אדמות; כדי לוודא שאנחנו, כולנו ביחד, להביא גן עדן עליי אדמות.