הסיפור שלי מתחיל בתינוקת. תינוקת יהודייה, לאם יהודייה, נשמה זכה שזה עתה ירדה לעולם בפרץ של בכי. במפגש הראשוני עם הולדתה, ביציאה מהקן החמים של הרחם - הפנים הבהירות מאדימות, השפתיים העדינות מתכווצות כאילו בכעס. אף קטנטן ועיניים כחולות-כחולות, כמו פרח התכלת בשמו נקראה. איה.
התינוקת הזו היא אני. תראו אותי: ברגע הזה, בו התחילו חיי, בכיתי כמו כל תינוק בהולדתו. בלי לדעת מי השורשים שלי, מה עומקם, איזה עץ אצמח להיות וכמה סערות עוד ירעידו את כל ענפי חיי.
הסיפור שלי מתחיל בתינוקת. תינוקת יהודייה, לאם יהודייה, נשמה זכה שזה עתה ירדה לעולם בפרץ של בכי. במפגש הראשוני עם הולדתה, ביציאה מהקן החמים של הרחם - הפנים הבהירות מאדימות, השפתיים העדינות מתכווצות כאילו בכעס. אף קטנטן ועיניים כחולות-כחולות, כמו פרח התכלת בשמו נקראה. איה.,התינוקת הזו היא אני. תראו אותי: ברגע הזה, בו התחילו חיי, בכיתי כמו כל תינוק בהולדתו. בלי לדעת מי השורשים שלי, מה עומקם, איזה עץ אצמח להיות וכמה סערות עוד ירעידו את כל ענפי חיי.,,נולדתי בעיר גורי שבגרוזיה, לפני שלושה עשורים. אימי, נטלי, בתם הרביעית, בת הזקונים, של ראובן ונעמי, עבדה כאחות בבית חולים מקומי, שם פגש אותה אבי. הוא הגיע עם שברים ברגליו ובמשך זמן האשפוז, אמא שלי טיפלה בו. "התינשאי לי?" שאל אותה ממיטת חוליו, והיא – בחינוך היהודי האיתן שקיבלה מאביה, סבא ראובן – סירבה לו, לבחור הגוי. והוא חטף אותה.,כן, פשוט כך.,כשהחלים והשתחרר ארב לה בצאתה מהעבודה וחטף אותה לבית הוריו. רק לאחר ימים ארוכים של דאגה וחיפושים התקבל מכתב לבית הוריה והודיע במילים קצרות כי בתם חיה, היא נמצאת במקום סודי ומוטב שלא לחפש אחריה.,אימי לא הייתה היחידה. באותה עת נערות יהודיות רבות נחטפו בידי גברים גויים ונכפו להינשא להם. גם תינוקות יהודיים נחטפו לא אחת מבתי היולדות, ולמרות השבר של האימהות השכולות – איש לא עשה דבר.,אבא שלי היה אפילו חכם עוד יותר. הוא לא רק חטף את נטלי בכוח, כי אם בהרבה חיבה, פינוק ומתנות, הרעיף עליה כל טוב עד שתרגיש שהיא נמצאת אתו מרצונה. זה עבד. אט לאט התפוגג העצב בגדול מעיניה, ואת מקומו מילאו חיוכים קטנים. היא הסכימה להתחתן אתו. ,,במשפחת החתן צהלולים וחגיגות, בנם מתחתן עם בחירת לבו, ובקצה השני של העיר, בית משפחת הכלה – אבל ומספד. סבא ראובן, בעל לב יהודי חם, שחינך את ארבע בנותיו כמסורת אימותינו שרה רבקה רחל ולאה, ישב בבגד קרוע ובלב נשבר שבעת ימי אבלות על בתו הקטנה שאיננה עוד.,תשעה חודשים מאוחר יותר, הגיע מכתב לבית סבתי בכתב ידה הכמה של נטלי: "ch'emi deda (אמא שלי), ילדתי תינוקת. מתה. בחודש תשיעי להריון נולדה לי תינוקת מתה. ראיתי אותה, החזקתי אותה, המראה שלה לא יוצא לי מהראש. כל כך בודד לי כאן בלעדיכם, אמא. אני מרגישה לא טוב. תבואי להיות איתי?",סבא שמע את הבשורה והכריז בכעס: "עם גוי לא יהיו לה ילדים!" ולא שכח את ציוויו לנתק כל קשר עם נטלי. אבל סבתא... נו, איזה לב של אמא יכול לעמוד בפני שברי הלב של ילדתה?,אחרי נתק כל כך ארוך היא רצה לטפל בבתה הכואבת, וכשנולדתי אני, בוכייה ותכולת עיניים, היינו יחד שלוש דורות של נשים מאושרות: סבתא עם רגשות מעורבים, יולדת טרייה מוצפת אהבה אימהית ואני. איה.,סבתי הייתה היחידה מכל המשפחה ששמרה על קשר עם אמא שלי והגיעה לבקר לעיתים תכופות. סבא סרב להכיר בי. סבתא ניסתה לעורר את לבו אלי בתיאורים של פני התינוקת, אבל דווקא התכלת שפרחה בעיניי הזכירה לו כי אני בת למשפחת גויים.,במשפחה שלו לא היו עיניים כאלה. באותה עת החל לחסל את עסקיו ולהציע למכירה נכסים וחפצים בעלי ערך מהבית. בהיותו הגבר השולט והחזק במשפחה, אף אחד לא ערער או תמה על מעשיו. בפעם הבאה שסבתא ביקשה ממנו לבוא לראות אותי, נכדתו הזרה, הוא הסכים פתאום.,כבר בת שנה וחצי הייתי, הולכת את צעדיי הראשונים בעולם, מפטפטת בגרוזינית מתובלת בשפת תינוקות וכנראה מתוקה מאוד... סבא ראובן הגיע בתנאי שאף אחד מלבד אימי ואני יהיה בבית. אמא שלי, בחגיגיות הראויה לאיחוד כל כך מרגש, ביקשה מכולם לכבד את רצונו וכשאביה הגיע, אחרי שנים ארוכות של נתק כואב, היה הבית מרוקן מיושביו, מוכן לקראתו. אמא שלי הייתה וודאי נרגשת מאוד כשניגשה לחדר המטבח שהיה בחצר, וחזרה בידיים מלאות שתיה וכיבוד.,חדר האירוח היה ריק.,אין אבא. אין תינוקת. אין תינוקת! איפה התינוקת?!?!, (המשך יבוא)
במשפחה היהודית לא היו עיניים כחולות
נולדתי בעיר גורי שבגרוזיה, לפני שלושה עשורים. אימי, נטלי, בתם הרביעית, בת הזקונים, של ראובן ונעמי, עבדה כאחות בבית חולים מקומי, שם פגש אותה אבי. הוא הגיע עם שברים ברגליו ובמשך זמן האשפוז, אמא שלי טיפלה בו. "התינשאי לי?" שאל אותה ממיטת חוליו, והיא – בחינוך היהודי האיתן שקיבלה מאביה, סבא ראובן – סירבה לו, לבחור הגוי. והוא חטף אותה.
כן, פשוט כך.
כשהחלים והשתחרר ארב לה בצאתה מהעבודה וחטף אותה לבית הוריו. רק לאחר ימים ארוכים של דאגה וחיפושים התקבל מכתב לבית הוריה והודיע במילים קצרות כי בתם חיה, היא נמצאת במקום סודי ומוטב שלא לחפש אחריה.
אימי לא הייתה היחידה. באותה עת נערות יהודיות רבות נחטפו בידי גברים גויים ונכפו להינשא להם. גם תינוקות יהודיים נחטפו לא אחת מבתי היולדות, ולמרות השבר של האימהות השכולות – איש לא עשה דבר.
אבא שלי היה אפילו חכם עוד יותר. הוא לא רק חטף את נטלי בכוח, כי אם בהרבה חיבה, פינוק ומתנות, הרעיף עליה כל טוב עד שתרגיש שהיא נמצאת אתו מרצונה. זה עבד. אט לאט התפוגג העצב בגדול מעיניה, ואת מקומו מילאו חיוכים קטנים. היא הסכימה להתחתן אתו.
ירוק העד של גרוזיה (צילום: שאטרסטוק)
במשפחת החתן צהלולים וחגיגות, בנם מתחתן עם בחירת לבו, ובקצה השני של העיר, בית משפחת הכלה – אבל ומספד. סבא ראובן, בעל לב יהודי חם, שחינך את ארבע בנותיו כמסורת אימותינו שרה רבקה רחל ולאה, ישב בבגד קרוע ובלב נשבר שבעת ימי אבלות על בתו הקטנה שאיננה עוד.
תשעה חודשים מאוחר יותר, הגיע מכתב לבית סבתי בכתב ידה הכמה של נטלי: "ch'emi deda (אמא שלי), ילדתי תינוקת. מתה. בחודש תשיעי להריון נולדה לי תינוקת מתה. ראיתי אותה, החזקתי אותה, המראה שלה לא יוצא לי מהראש. כל כך בודד לי כאן בלעדיכם, אמא. אני מרגישה לא טוב. תבואי להיות איתי?"
סבא שמע את הבשורה והכריז בכעס: "עם גוי לא יהיו לה ילדים!" ולא שכח את ציוויו לנתק כל קשר עם נטלי. אבל סבתא... נו, איזה לב של אמא יכול לעמוד בפני שברי הלב של ילדתה?
אחרי נתק כל כך ארוך היא רצה לטפל בבתה הכואבת, וכשנולדתי אני, בוכייה ותכולת עיניים, היינו יחד שלוש דורות של נשים מאושרות: סבתא עם רגשות מעורבים, יולדת טרייה מוצפת אהבה אימהית ואני. איה.
סבתי הייתה היחידה מכל המשפחה ששמרה על קשר עם אמא שלי והגיעה לבקר לעיתים תכופות. סבא סרב להכיר בי. סבתא ניסתה לעורר את לבו אלי בתיאורים של פני התינוקת, אבל דווקא התכלת שפרחה בעיניי הזכירה לו כי אני בת למשפחת גויים.
במשפחה שלו לא היו עיניים כאלה. באותה עת החל לחסל את עסקיו ולהציע למכירה נכסים וחפצים בעלי ערך מהבית. בהיותו הגבר השולט והחזק במשפחה, אף אחד לא ערער או תמה על מעשיו. בפעם הבאה שסבתא ביקשה ממנו לבוא לראות אותי, נכדתו הזרה, הוא הסכים פתאום.
כבר בת שנה וחצי הייתי, הולכת את צעדיי הראשונים בעולם, מפטפטת בגרוזינית מתובלת בשפת תינוקות וכנראה מתוקה מאוד... סבא ראובן הגיע בתנאי שאף אחד מלבד אימי ואני יהיה בבית. אמא שלי, בחגיגיות הראויה לאיחוד כל כך מרגש, ביקשה מכולם לכבד את רצונו וכשאביה הגיע, אחרי שנים ארוכות של נתק כואב, היה הבית מרוקן מיושביו, מוכן לקראתו. אמא שלי הייתה וודאי נרגשת מאוד כשניגשה לחדר המטבח שהיה בחצר, וחזרה בידיים מלאות שתיה וכיבוד.
חדר האירוח היה ריק.
אין אבא. אין תינוקת. אין תינוקת! איפה התינוקת?!?!
(המשך יבוא)
