אאא

היה זה עוד יום בין הזמנים עליז בשכונת שמואל הנביא - בית ישראל בירושלים, השמש פינתה את מקומה לירח שהחל להיעלם לקראת סוף החודש, ילדים שבו מן הגנים הציבוריים, הלילה פורש מלמעלה את גלימתו השחורה ועוטף אט - אט את בנייני האבן נמוכי הקומה של הבירה השסועה.

רק מעבר לכביש שכונת שייח ג'ראח הערבית, לימינה שכונת בית ישראל היהודית ובתווך כביש אחד שמנציח את הגבול והסכסוך הלא פתור בין המוסלמים ליהודים, כשבצד אחד ילדים עטורי פאות שבים לארוחת הערב, בצד השני הרמקול בצריח מהמסגד הישן משמיע את ההקלטה הקבועה של תפילת הערב. אלו קולות שתושבי השכונה מורגלים אליהם. הם יידעו לומר בוודאות היכן הקלטת חורקת.

את השקט האופייני הזה קטע פיצוץ עז שהרעיד את השכונה, אוטובוס מפרקי של חברת אגד ששב עמוס נוסעים מהכותל המערבי התפוצץ כשחלף על פני מעגל התנועה בכיכר זוועהיל, היה שם שקט של כשתי דקות, הלם, מיד לאחר מכן השקט פינה את מקומו לצרחות אימים ולריח של בשר חרוך שנישא באוויר זמן רב.

שלוש  דקות נוספות חלפו ויללות האמבולנסים החזירו את הנוכחים למציאות הכואבת, פיגוע תופת בשכונה החרדית, היא הייתה עד כה במציאות מדומה כאילו שכחה את הלמות ופיצוצי הפגזים שהיכו בקירותיה במלחמת ששת הימים, ולא כל כך הכירה את רחובות יפו וקינג ג'ורג' הסמוכות שהיכרותם עם הטרור לא היה רק שלום –שלום, היא חזרה לימי נעוריה, הקירות בשכונה הכירו היטיב את הלמות הקרב, את הפחד הנורא, תושביה העדיפו לשכוח.

היה כאן משהו נוסף, הציבור החרדי במדינת ישראל לא היה עד כה שותף אמיתי לשכול, לא הכיר מקרוב את הפיגועים לא חווה מוות וכאב, נערים צעירים שיוצאים אל הקרב ושבים בארונות, אם הממתינה בחלון ומתמוטטת כשרואה את לובשי המדים צועדים באטיות אל הבית וטקסי ימי זיכרון היו זרים לו כאילו לקוחים מעולם אחר, כשדיברו על טרור הדמיון ריחף מקסימום עד ליידויי אבנים על אוטובוסים הנוסעים לכותל המערבי, רבים בציבור החרדי הבינו כי הגלות היא אותה גלות, הגורל אותו גורל, ואם את בניו לא ישכלו בשדה הקרב בבינת ג'בל או בסמטאות עזה, יגיע המפגע עד לכיסאות המרופדים באוטובוס אגד ששב מהכותל, בכל הדורות האויב הזכיר לנו את מה שאנו יודעים תמיד אם כי לפעמים יש כאלו שרוצים לשכוח - שאנו עם אחד.

נשוב לריח הבשר החרוך שריחף בשכונה ולזעקות הפחד והאימה. מי שקטע את חייהם באחת של 23 בני אדם היה המחבל ראאד מיסק, מחבל מתאבד פלסטיני מתא חמאס שפעל בחברון, שם הוא קיבל סיוע מחוליית חמאס של ערבים ממזרח ירושלים שדאגה להסעתו למקום הפיגוע, הוא התחפש לחרדי כשהוא נושא על גופו חגורת נפץ, הוא פילס את דרכו אל אמצע האוטובוס העמוס בינות לגברים, נשים וילידים וכשהבין שבמרכז ימקסם את הפגיעה נתן עוד מבט אחד בעיניהם של הילדים היושבים על אימותיהם ועל עיני האברכים ששבו זה עתה מתפילה ולחץ על מתג ההפעלה, הפיצוץ הזה קטע גם ההודנה שהוכרזה רק שלושה חודשים לפני כן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

רוב ההרוגים בפיגוע היו חרדים מירושלים ובני ברק, הצעיר מבין ההרוגים היה פעוט בן 11 חודשים שמואל זרגרי מירושלים, אמו בטח קיפלה את העגלה כדי לפנות מקום לנוסעים נוספים והחזיקה אותו בידיה, היא חיבקה אתו חזק לפני הפיצוץ, לא, היא לא חלמה שיהיה זה החיבוק האחרון, היא רק רצתה שלא ילך לאיבוד, שלא יפגע מהעצירה של האוטובוס, אך האחיזה לא הייתה חזקה דיה בכדי להגן על שמואל הקטן מ-5 ק"ג חומר נפץ שנשא פעיל החמאס שטוף השנאה.

העיתונים החרדים למחרת היו מרוחים בכותרות אדומות, בפונט עצוב ומודגש, לא היה כמעט אחד בציבור החרדי שלא הכיר לפחות את אחד ההרוגים, בן משפחה או קרוב של... ההלם היה טוטאלי, זהו מחיר הטרור, הבינו אז.

היו שם אב ובן, אם ובנה, אם שעמדה ללדת את בנה השני, משגיח כשרות, אברך כולל, מורה, סבתא, צעירה שמתנדבת בבתי חולים, מלמד בתלמוד תורה, כלה שעמדה להתחתן, וגם עובדת זרה אחת, כל המגוון המייצג. השכול פגע בכולם, המוות בא בחלונם.

14 שנה חלפו, האם הציבור החרדי אכן כואב את הכאב של העם כולו? האם הוא בוכה בכאבם של אחרים התשובות לכך חלוקות ורבות, אך הפיגוע המחריד בקו 2 תמיד ייחשב כנקודת שבר/מפנה כשהטרור פגע במלוא עצמתו בציבור החרדי.