אאא

על נהרות דמע בשמגר עמדנו, עשרים חברים המומים, וראינו פתאום את השכול והמוות שעלה בחלוננו: בנימין ברגמן הי"ד, חברנו לשיעור, לא היה עוד. גופו הקטן של בנימין הי"ד היה עטוף בטלית, במרכז האולם שאיש אינו יודע כיצד הוא מסוגל להכיל תהומות כאלה של תוגה. מסביבו בחורים צעירים שאמורים היו עתה להיות בעיצומו של מסע על קברי צדיקים בצפון הארץ, אלא שרצה הצור שתמים פועלו, והמסע היה לקברו הטרי של בנימין הי"ד, שנכרה בהר המנוחות.

זו היתה שעתו העצובה ביותר של הציבור החרדי בעשרות השנים האחרונות. הלוויה רדפה הלוויה. מיטה יוצאת, וזו שאחריה מוכנסת. דמעות בדמים נגעו. זעקות השבר של קרובי עשרים ושניים ההרוגים נמהלו זה בזה. ביצע מלאך המוות אמרתו, הרס ולא חמל. העיניים היו דבוקות מדמע. הגרונות ניחרו. כל לבב דווי וכל ראש לחלי.

לאחר עיכוב ארוך - עקב הלווית כלה שהיתה אמורה להיכנס לחופתה מספר ימים לאחר מכן ולבסוף עלתה לחופת כסא הכבוד - הוכנסה פנימה מיטתו של בנימין הי"ד. בכי קולקטיבי, בלתי נשלט, מילא את החלל: בבוכים, מלבדנו, היו בני משפחה, אחים ואחיות, בעצם מי לא. נדמה שהעם היהודי כולו בכה איתנו, עשרים חברי שיעור שחשו כאילו אבר מגופם נתלש.

ואז עלה האבא, הרה"ג רבי אברהם ברגמן, וביקש לספוד לבן זקוניו, מחמד עינו. אלא שבמקום להספיד, החל לבכות. ולבכות. ולבכות מאין הפוגות. הכל הצטרפו לבכיו. ורק הגוף הדומם במרכז לא בכה. אולי צחק: רוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.

כשנרגע מעט מבכיו, פתח האב בקבלת עול מלכות שמים. "השיבנו השם אליך ונשובה", שיווע הרב אברהם ברגמן והכל השיבו אחריו ביללה בוקעת רקיעים.

העיניים לא ראו כלום. הידיים לא הרגישו. המחשבות התערבלו וכל החושים התערפלו. "חדש ימנו כקדם", זעקו כולם יחד עם האב ששכל את בן זקוניו, אך הכל ידעו בסתר לבם שעבור משפחת ברגמן, לעולם לא יחודשו הימים כקדם.

ר' אברהם הוציא מכיסו מחברת עבה. זוהי מחברת חידושי התורה שכתב בנימין, מתוך שיעוריו של הר"מ בשיעור ג', הרה"ג ר' יוסף הירשמן. כתב ידו היה עגלגל ויפהפה. לשונו היתה צחה. משיעורי העיון הוא לא החסיר הגה: את הכל תיעד במחברותיו המסודרות והנקיות, שהיו לכולנו לעזר בעונת המבחנים לישיבות הגדולות.

ברגעים המצמררים, המבולבלים והנעלים בחייו, כשהכתה בו התודעה שלא יזכה להכניס את בנו האהוב לחופה, ביקש האב להקריא את ההקדמה הקצרה שכתב בנימין, השם ייקום דמו, בדף הפותח את סדרת המחברות.

"בחיל ורעדה", הקריא האב בצליל רוטט ובעיניים נפוחות מתוך כתב היד של בנימין הי"ד, "ניגש הנני למלאכה, מלאכת קודש - לרשום את השיעורים. בהווייתן יהו, כנתינתן מסיני, וכשמיעתן מפי המגיד-שיעור. תפילתי לבורא עולם נשואה: אלוקיי! תן בקולמוסי מילים נכונות... גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתיך".

כל הנוכחים געו בבכיה חסרת מעצורים. זו היתה הדגמה קצרה לטיבו של האילן שנגדע בתחילת לבלובו.

לי היו המילים מוכרות. מוכרות מדיי. נטלתי חלק בניסוחן. בנימין הי"ד ביקש את עצתי בטרם ניגש למלאכת הקודש. לו ידעתי להיכן יתגלגלו המילים הללו, שנחצבו ממעמקי לבו הטהור של בנימין הי"ד, שמעולם לא טעם טעם חטא. לב שהיה זך, מלא תום, ויראת שמים פשוטה כזו, שכל רוח שבעולם לא תפגע בה.

***

שבת פרשת עקב תשס"ג היתה השבת שלפני עלותו בסערה רגעים לאחר שעבר מחוץ לאוטובוס שהיה למאכולת אש רצחנית. את השבת הזו עשינו בצוותא, תלמידי שיעור ג', במושב קוממיות. בנימין התבלט בשבת הזו בשיא כישוריו, בעוצם טהרתו, בגודל לבביותו כלפי כל חבר. שלושה ימים לאחר השבת הזו, נאלצנו להתבשר שבנימין הי"ד איננו עוד, כי נלקח במעלות קדושים וטהורים.

בקבלת השבת הנעים בקולו, יען כי קולו היה ערב מאוד. בכלל, בנימין - שעמו למדנו, נבדלח"ט, מהמכינה לכיתה א' ועד לשיעור ג' בישיבה הקטנה - היה הכשרוני ביותר בכתה: היה לו חוש ציור, וכתיבה תמה, וחוש נגינה, וקול ערב, ועל כולנה - חשקת לימוד מפעימה. מידותיו היו נדירות: מעולם לא התקוטט, אף פעם לא הרים את קולו. אהוב על כולם יותר מכולם.

השבת הזו, הצמיחה ממנו כשרונות שלא ידענו על קיומם. כשסלסל ב"קול השם יחיל מדבר", הרגשנו תחושה נעלית מאין כמותה. מאוחר בלילה, לאחר סעודת שבת חברית ומרוממת, שוררנו יחד את "אודה לק-ל לבב חוקר". וכשהגענו ל"עורו נא כי בכל לילה נשמתכם עולה למעלה", דמענו מהתרגשות תמה של נערים שמתכוננים לקראת המעבר לישיבה גדולה. לרגע לא שיערנו שנשמתו של המיוחד מבני החבורה עתידה במהלך השבוע לעלות למעלה. השבת האחרונה להיותנו בישיבה קטנה, התבררה כשבת האחרונה לחיי העלומים של היקר שביקרים.

***

במהלך ה'שבעה', הוצג בפניי פתק קטן, מוכתם בדמו של בנימין הי"ד. כשקראתי את המכתב, לבי צנח לתחתית כנו. החוורתי ורעדתי כעלה נרדף.

במכתב הזה, אני מודה לו, אבדלחט"א, על סיכומי השיעורים פרי עטו, שהיו קילורין לעיניי, וסייעו לי בתקופת המבחנים לישיבה הגדולה.

כשהוחזר גופו מהמכון הפתולוגי, נמצא המכתב בארנקו של בנימין. המכתב היה מדמם, וכמדומה שגם מחורר. תמצית דמו של בנימין הי"ד היה ספוג בו.

כך נאמר בו: "לכבוד מזכה הרבים, הבחור החשוב בנימין ברגמן נ"י. בימי החזרה לא פסקתי מללמוד מתוך המפרשים שנכתבו על ידך והוסיפו לי הרבה. אילולי הם, איני יודע איך הייתי מסתדר. אם יקבלו אותי לישיבה גדולה יהיה זה בזכותך. זו אפוא ההזדמנות להודות לך על פועלך הגדול, המסייע לכל מבקש השם לידע את מפרשי הש"ס כסדרן. עלה והצלח ורכב על דבר אמת. ידידך עוז, אריה".

אחיו של אחד הנרצחים בראיון. ארכיון (צילום: כיכר השבת)

בן חמש עשרה וחצי שנים היה בנימין הי"ד, בהיהרגו על קידוש השם. ארבע שעות קודם לכן נדברנו להיפגש למחרת, בנסיעה מטעם הישיבה לקברות הצדיקים. לא שיערנו שהמפגש יהיה ב'שמגר'...

לפני הנסיעה ערכנו יחד עלון לתלמידי הישיבה. איננו יודעים מדוע, אולם השם שנבחר לעלון הזה, היה "זכור אזכרנו". ואכן, גם אם גזרה על המת שישתכח מן הלב, דומה כי דמותו של בנימין אינה משתכחת מן הלב.

סיפורו של בנימין הוא אחד מתוך עשרים ושניים אבות על בנים, עוללים ויונקים, אמהות וטפיהן, שעלו ברכב אש השמימה באותו יום מר ונמהר, כ"ב במנחם-אב תשס"ג. כל הרוג ועולמו. כל חלל וסיפורו. כל קדוש ומשפחתו וחבריו ומוקיריו ויקיריו שממאנים לשכוח ומתקשים להינחם.

ארץ, אל תכסי דמם

 

הטור פורסם בעיתון ׳משפחה׳