אאא

דף לד

א.  לרב המלמד זכות יכול ללמד חובה בשעת גמר דין, ומייתי 1. למחרת משכימין ובאין בפ"ע, והמלמד זכות אינו מלמד חובה קאי על שעת משא ומתן. 2. כשאין הכרעה דנין עד שיראה אחד המחייבין דברי המזכין, דתנא מהדר אזכות. 3. לר"י בר"י אחד מהתלמידים שזיכה ומת רואין כאילו הוא חי ועומד במקומו, לא אמרינן דהדר ביה אפילו שיכול, מכיון דאכתי לא חזר. 4. שלחו מתם דר"י בר"י אינו סובר כרב, ודחי דשלחו איפכא ואתי כרב. 5. הסופר הכותב דברי המזכין, כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות, שאז יש למנות אותן רק לאחד.

ב.  אין טעם אחד יוצא משני מקראות, ילפינן שנאמר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, או וכפטיש יפוצץ סלע. הדוגמאות לזה 1. הראוי למזבח אם עלה לא ירד, וילפי מקרא מוקדה או ממזבח, ודחי דפליגי לגבי דם ונסכים. 2. הפסולים שעלו למזבח ירדו, וילפי מעולה או כבשים, ודחי דאיכא בינייהו עולת העוף פסולה. 3. למסקנא חיוב כרת לזורק בחוץ לרי"ש מדם יחשב ולר"ע מאו זבח, ובעי למידחי דאיכא בינייהו שחט וזרק אי חייב שתים, ודחי דבהא לכו"ע חייב אחת ואכן זהו טעם אחד משני מקראות.

ג.   גמר הדין בנפשות רק ביום, ובממונות לחכמים אף בלילה ולר"מ רק ביום. והפסוקים 1. ביום הנחילו את בניו, שתחילת הדין ביום, ולר"מ אתי לשלשה שבקרו חולה ואמר להם צוואה שאין עושין דין נחלות בעצמם אם בקרוהו בלילה. 2. ושפטו את העם בכל עת אתי לרבות גמר דין בלילה, ולר"מ אתי להכשיר יום המעונן אף דפסול לראיית נגעים. 3. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, לר"מ אתי להקיש ריבים לנגעים ולאסור לדון בלילה ובסומין. 4. דיני נפשות לכו"ע גומרין רק ביום, שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש, והוקעה זוהי תליה כדאשכחן בבני שאול.

שאלות לחזרה ושינון

א. דעת רב שהמלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה בשעת גמר הדין, והשמועות (5)

ב. מנין שאין טעם אחד יוצא משני מקראות, והיכי דמי (3)

ג. מחלוקת ר"מ ורבנן האם גם בדיני ממונות צריך לגמור דינם ביום, והפסוקים (4)

 

לפרטים תגובות והערות: a7653733@gmail.com