אאא

אתם מכירים אותם. אפשר למצוא אותם כמעט בכל ישיבה, חוץ מאלה שפרחו ופורחים בישיבות "המעטירות". תמיד אומרים שהם עושים בלגן בשכונה; תמיד חושבים שהם אשמים בהכל, הם "מקולקלים", לא ייצא מהם כלום. הצד הנידח וילדי השוליים של המגזר החרדי.

בטוח? באמת כך? הם "מקולקלים"? אני לפחות לא בטוח כל כך...

רגע לפני שאנחנו שמים עליהם את חותמת הסמיילי העצוב שלנו ומאשימים אותם בהידרדרות של עצמם ושל אחרים, בואו נחשוב שנייה האם הם באמת כאלה. חשבון נפש קצר לכבוד 'אלול', לגבי אלו שקצת קשה לנו איתם.

בעצם במה אנחנו מאשימים אותם? בחוסר ההצלחה שלהם, בחוסר היכולת שלהם לשבת על הכיסא וללמוד, בחוסר המוטיבציה - אבל מאיפה הכל מתחיל?! למה הכל קורה?!

התשובה ברורה: קשר עם הקב"ה. כשיהודי מאבד את הקשר שלו עם הקב"ה, הוא מרגיש מחסור ועצב, ומיד רוצה למצוא לעצמו מקור אהבה שימלא אותו. לא חשוב מה, העיקר שימלא. הם נצמדים לסמארטפונים, לשיחות לא הולמות ולדברים מזעזעים אחרים, ואנחנו משתהים וחותמת ה"קטלוג" כבר ממש בידינו.

בואו נעצור שניה, נשים את עצמנו במקום שלהם - ובמקום לעוות פנים (כן כן, תשמרו את חותמת הסמיילי העצוב בצד), נזדהה, נרגיש אותם ונבין כמה קשה להיות לא אהוב, עצוב ומתסוכל, נוכח אווירת לימוד התורה שהוא לא חלק ממנה בהרגשתו; לנוכח ה"תחרות" בלימוד התורה שכבר מזמן הוציאו אותו ממנה. כמה קשה להיות לבד וקשה עוד יותר להיות באשליה ש'הקב"ה לא מעוניין או אוהב אותי'.

ו-כן, תתפלאו. יש כאלה שמרגישים וחווים את זה, ואולי אלו גם אתם - רק קצת יותר מצליחים?

אנחנו נשענים על הנחת יסוד ברורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם". הרי בנים שיצאו מאבא כל כך קדוש וטהור, הקב"ה, בוודאי גם הם קדושים וטהורים. ללא כל ספק, חד וחלק!

במקום שנסתכל עליהם בעין רעה, אולי פשוט ניגש אליו ונשאל אותו "אתה צריך עזרה?". בואו נצא מהבועה של עצמנו, של 'כמה אנחנו מצליחים', ופשוט נאהב גם את אלה שקשה להם. זאת הצלות נפשות אמיתית, עבודת מידות שאין דומה לה ובעיקר תיקון הפגם שנוצר בחברה.

אנחנו חלק מחברה שהציבה לעצמה את המטרה 'להיות יהודים'. עכשיו זה הזמן להיות נאהב - ולהחזיר אהבה.