אאא

מתברר שיש מקום כזה. בית חלקיה הוא מושב של חרדים עובדים, מה שהיה פעם "פא"י". כמעט ולא  קיים היום מושג כזה של חרדים חקלאים במסגרת פועלים, אבל יש כמה שרידים אחרונים. בית חלקיה הוא אחד מהם.

נדמה שבקרב הציבור החרדי מדובר באטרקציה של ממש. כמו שזוגות חילונים שרוצים לנפוש מחפשים צימר בצפון, כך לא מעט חרדים שרוצים לנפוש, מחפשים צימר פנוי בבית חלקיה.

להודות על האמת? אני מבין אותם. המקום קרוב לירושלים ולבני ברק, והנוף – מקסים. אמנם הוא מישורי, אבל יש שדות ושטחים חקלאיים בשפע, והאוויר נקי. אה, עיקר שכחתי: כמעט לכל בית צמודה יחידת דיור, כעין צימר. אולי אין בצימר טלוויזיית פלזמה וג'קוזי, כמקובל בשאר צימרי ישראל, אבל התנאים טובים, ולמי שמשתייך למגזר החרדי קל למצוא שם תעסוקה. זו  קהילה די הומוגנית.

המקום מאיר פנים גם לקבוצות של סטודנטים אשר נמצאים בתכניות של חיזוק זהות יהודית. הם מגיעים להתארח כקבוצה. יש אפשרות לאכול במקום מסוים כולם ביחד, ויש אפשרות להתארח אצל משפחות. ככלל, הרגשתי שבני המקום נהנים לארח אנשים. כשנמצאים בבית חלקיה, אפשר לדמיין שמישהו לקח את הצפון והביא אותו למרכז הארץ.

באחת השבתות שלי בבית חלקיה, בזמן ההכנות לשבת, הייתי עם הזוג תהילה ואביחי. תהילה ביקשה מאביחי שיוציא את העגבניות מהמקרר. אביחי חיפש ולא מצא אותן. הוא קרא לי לבוא לעזור לו. חיפשתי גם אני ולא מצאתי. ניסינו שנינו. באמת. אני מאמין שהפכנו את כ-ל המקרר מלמעלה למטה. המאמץ לא הועיל. לא הצלחנו. "זה לא שם", אמרנו לתהילה.

תהילה 'עשתה פרצוף' של ייאוש, כאילו אומרת "אוי, נו, לְמה אפשר לצפות כשמטילים על שני גברים תפקיד של אישה?!". היא ניגבה את ידיה בסינרה וניגשה למקרר (זזנו הַצִּדָּה). ובאמת, לא חלפה שנייה, והיא מצאה את העגבניות. אין לי הסבר לזה. באמת. לפעמים יש לי תחושה שיש כוח סיירת סודי שתפקידו לגרום לדברים כאלה להתרחש – ששני גברים שמשקיעים אנרגיה עצומה לא יצליחו למצוא במקום מסוים משהו שלאישה אחת די בשנייה כדי למצוא אותו. באותו המקום כמובן.

הדבר המפתיע מכול בשבתות במקומות כאלה הוא שקורה שפוגשים שם אנשים מוכרים. מה לי ולחרדים חקלאים עובדים בבית חלקיה? אבל באחד מביקוריי שם, נעמד מולי בחור, בהה בי, ואז שאל: תגיד, לא לימדת אותי לפסיכומטרי? אכן, בעברי לימדתי בקורסים לקראת המבחן הפסיכומטרי ואפילו שימשתי רכז אזור ירושלים. בחרתי אז ללמד בעיקר כיתות שבהן התלמידים הגיעו לא מהאוכלוסייה השגרתית שבאה לקורסים אלה, וכך פגשתי גם כיתות של חרדים. התוצאות של קורסים אלה היו מפתיעות למדי, ובמיוחד בשיעורי הלשון. מילים שבמגזר הכללי לא הכירו, החרדים הכירו היטב מלימודי הגמרא. לא פעם, הם ידעו להסביר את המשמעות המדויקת של המילים טוב יותר מאשר במילון.  כמורה, הקורסים האלה פשוט עשו אותי מורה טוב יותר.

ניהלנו שיחה בענייני היסטוריה ומדעי המדינה במשך שעה בערך, עד שנזכרתי שלא הגעתי לכאן 'סתם'. יש משהו שאני אמור לעשות שבשבילו באתי – לדבר לפני סטודנטים שהגיעו לכאן ומצפים לשמוע אותי. עצרתי את 'מחלקת החפירות' של המחלקה להיסטוריה שפתחנו שם, והאצתי צעדיי לעבר קבוצת הסטודנטים.

אמנם המרחבים שמתאים לטייל בהם מצומצמים למדיי באזור, אבל בכל זאת הרגשתי כמו במקום מבודד שמתאים לקמפינג. בבית חלקיה אני נהנה מהרוגע ומהשקט, וזה במיוחד מתאים לי כשאני מחפש לא לעשות שום דבר בשבת מלבד לשבת לדבר ולהתפלל.

ואם באווירה כפרית ומרחבים ירוקים עסקינן, אני לא יכול שלא להיזכר בשבת הראשונה שלי בגמזו.

אולי כל הסיפור היה צריך להתחיל כאן. כאן חוויתי את השבת הראשונה שלי. כלומר: השבת הראשונה שבחרתי לחוות אצל משפחה שתארח אותי ולא בתכנית כלשהי או במסגרת רשמית אחרת.

אמנם מדובר ביישוב קטן יחסית שמתחבא באזור בן שמן, ובכל זאת, ההגעה ליישוב עצמו הייתה פשוטה. גמזו הוא יישוב קהילתי, באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים. הלחות בו כשל המרכז, אבל הירוק רחוק מהמרכז כרחוק מזרח ממערב.

כשהגעתי ליישוב, חיפשתי את הבית של הרב (שם עמדתי להתארח). באופן כמעט פלאי, כאשר שאלתי את אחד התושבים שעבר שם היכן נמצא בית הרב, הוא השיב לי שחניתי בדיוק במקום הנכון – צמוד לבית הרב.

אינני נוטה להתחבר למיסטיקה, ועם זאת איני יכול להתכחש לתחושה שאפפה אותי ברגע שנכנסתי לבית של הרב והרבנית בגמזו: הרגשתי משהו באוויר. היה שם ערבוב של טוב, אהבה, שמחה, נתינה, אור ושפע, הכול מעורבב יחד.

מדובר במשפחה שמונה הורים ואחד עשר ילדים וילדות. האמת היא שההגדרה 'ילדים וילדות' אינה מתאימה במיוחד שכן כולם נשואים, אך באותה פעם, עת הגעתי לשם לראשונה, חמישה מהם היו עדיין רווקים ורווקות. האב היה רב היישוב כמעט שלושים שנה, ואם המשפחה, הרבנית, היא כמו ה'סופר-נני' של המגזר הדתי-לאומי והחרדי בישראל.

יכולותיה המופלאות בתחום זה בלטו מאוד: למרות מספרם הגדול של הנכדים (מעל שלושים נכדים. הפסקתי לספור), לא נתקלתי במשך שמונה שנים של היכרות עמם בבעיה משפחתית כלשהי שלא נפתרה בן רגע, או שהיה צורך בצעקות של הרבנית על מי מהילדים או הנכדים. קול סמכותי, אוהב ולא שיפוטי, גרם לילדים להתנהג יפה.

חוסר השיפוטיות מורגש מאוד בבית הזה. אני חושב שמעולם לא הרגשתי, מבחינת מי שאני, נוח כל כך כמו שהרגשתי שם. לא הייתי דתי מדיי או חילוני מדיי; גם לא ימני מדיי או שמאלני מדיי. לא הייתי שום דבר 'מדיי'. 'פשוט' הייתי אני, וקיבלו אותי כמו שאני: בלי שאלות ובלי דרישות. נראה לי שזו הדרך שבה הם מקבלים כל מי שמגיע אליהם.

 

המשפחה עצמה מגוונת מאוד, וכנראה גם זה קשור לחינוך: יש ילדים חרדים, יש שיאמרו חרדים מאוד, יש חרדים מודרניים יותר, ויש שנראים כמשתייכים לציבור הדתי-לאומי. נראה שהשיוך המגזרי אינו עניין לוויכוח כלל. כל אחד עושה מה שטוב עבורו.

היה ברור שכל אחד מבני הבית מתרגש ושמח בבואם של אורחים, ואם כי נראה שהם מורגלים בכך, זה לא הוריד מההשקעה שלהם בטיפול בי. לא יכולתי לנקוף אצבע מכיוון שהכול הוגש לי: שתייה ומזון, כרית ומזרן וכל דבר שנזקקתי לו או שלמישהו נדמה היה שנזקקתי לו.

המשפחה הזאת גם מוזיקלית מאוד. אחד הבנים הוא היום זמר מצליח מאוד. עם זאת, כולם יודעים, ואוהבים עד מאוד – לשיר שירי שבת. השבת הראשונה שלי שם הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שירי שבת. כמו מקהלה, הם שרו שיר ועוד שיר, וזה גרם להם (וגם לי) המון אושר ונעימות פנימית כזו. השירים ששמעתי, שאותם לא הכרתי לפני כן, ליוו אותי במשך כל השבוע שלאחר מכן והמשיכו להתנגן בראשי שוב ושוב.

גם ההליכה לבית הכנסת הייתה חוויה חדשה עבורי. אמנם הייתי בבתי כנסת לפני כן, אבל לא שלוש פעמים ביום, ולא ב'עטיפה' של יחס מיוחד הן מהרב והן מבניו. לאורך כל התפילה הם וידאו שנוח לי, שאני יודע איפה אנחנו 'נמצאים' בתפילה, מבין מה קורה וכדומה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בית הכנסת בגמזו מקסים בעיניי. ראיתי קהילה הטרוגנית יחסית: אנשים שחבשו כיפות סרוגות ולצדם חובשי שטריימלים; מזוקנים ומגולחים, אחדים שנראו פתוחים יותר ואחרים – פתוחים פחות.

בבית הכנסת הרגשתי שהכול נעים מאוד: המבנה שלו, הקצב, השירים, האנשים, האווירה – הכול. ללא ספק מדובר במרכז היישוב, המקום שבו הכול קורה: מהודעות על דברים שמתרחשים בקהילה במובן הטכני של המילה ועד לאירועים משמחים יותר ומשמחים פחות.

עד היום אני סבור שהאוכל בבית הרב ומשפחתו הוא האוכל הטעים ביותר שאכלתי. ייתכן שמקור התחושה הזאת איננו רק באוכל עצמו אלא באווירה שאופפת את הכול שהוא כלול בה. לא רציתי שהשבת הראשונה שלי תסתיים. נהניתי כל כך מכל רגע, שגם את הפלאפון הדלקתי רק כמה שעות אחרי שהשבת כבר יצאה. אמנם מאז הספקתי לבלות שם אינספור שבתות, חגים ומועדים, ובכל זאת, השבת הראשונה נחקקה בתודעתי ובזיכרוני כשבת מיוחדת מאוד.

עורך דין, סמנכ"ל מכון מחקר פורום קהלת, מפקד במגלן, סופר ומרצה בעולם לשיפור תדמיתה של ישראל. מעביר הרצאות על ישראל כבר יותר מעשר שנים. מחבר הספרים "טסתי לדבר על ישראל" ו"באתי לעשות שבת". מגיע מבית חילוני, והיום שומר מצוות.