הגיע הזמן להתחבר לתפקיד הבוגר
אחת הקריאות הפופולאריות ביותר בפסיכולוגיה המודרנית היא הקריאה להתחבר לילד הפנימי שבנו. הוא כביכול זה שיודע ליהנות מהחיים, הוא יודע את השאיפות והרצונות האמיתיים שלנו, הוא יודע מה הם החיים האמיתיים שאנחנו רוצים עבור עצמנו. הוא אמיתי, כנה, הוא ה"אני" האמיתי שלנו. ועלינו לחשוף אותו ובכך לפתור את הסכסוך התמידי בין ה"רוצה" ל"חייב" שמעכיר את חיינו, גורם לנו להרגיש מדוכאים ומנוצלים.
נשמע הגיוני. כשהיינו ילדים עוד לא ידענו את כל המגבלות של החברה המודרנית, עוד לא שקענו עמוק בתסביכים הפנימיים שלנו, היינו כנים ואמיתיים, ידענו לשמוח משטויות. הבעיה הקטנה היא שכשהיינו ילדים, היינו גם אנוכיים, קנאים, קמצנים ואגרסיביים. אומנם שמחנו שמחה אמיתית בגלל בובה וידענו היטב באיזו בובה אנחנו רוצות לשחק, אבל ידענו גם שנשחק בבובה הזאת בכל מחיר, גם אם החברה הקטנה שלנו תיפגע ותבכה.
ואם לא נקבל את הבובה הזאת כאן ועכשיו, אז אולי גם נרביץ, נבכה, נכעס, נצעק ונחטוף אותה בהזדמנות הראשונה. כשהיינו בנות שנתיים ההתנהגות הזאת הייתה טבעית ומקובלת, כשעשינו כך בגיל חמש, העירו לאמנו שעליה לחנך אותנו. והיום, כשאנחנו בנות 30, 40 ויותר, אנחנו פתאום מחפשות את הדרך לחזור אליה בתחומי חיים שונים.
אכן, זו בדיוק הבעיה של הגישה הזאת. הילד הפנימי יודע מה הוא רוצה, אבל זה כל מה שהוא יודע. הוא לא יודע לדחות סיפוקים ולא יודע להתחשב באחרים. הוא יודע להיות מאושר רק בזכות עצמו ולא יכול לשמוח בשמחתם של האחרים. הוא מתעייף בקלות ולא מסוגל לראות את התמונה במלואה. כל הדברים האלה אנו לומדים במהלך ההתבגרות שלנו, הם אלה שמאפשרים לנו לחיות במסגרת האילוצים הקיימים בלי לפגוע בעצמנו ובקרובנו. והם אלה שכעת נהוג להכריז עליהם כאויבים הכי גדולים של הדרך אך האושר.
וההסבר הוא פשוט, מקורו באותו סכסוך שממליצים לנו להימנע ממנו בכל מחיר, הסכסוך בין ה"רוצה" ל"חייב". הילד לא יכול ולא רוצה לראות את המחר. ה"רוצה" שלו זה עולם ומלואו, כמו גם "לא רוצה".
ההורים שלו, המבוגרים, מסוגלים לראות את המחר. הם אכן הופכים אותו ללא מאושר נכון לרגע זה כי הם מעירים אותו בבוקר, מכריחים אותו לצחצח שיניים, מאלצים אותו ללכת לבית הספר, אוסרים לאכול שוקולד ודוחפים ירקות לתיק. סבל אחד ארוך...
אחת הקריאות הפופולאריות ביותר בפסיכולוגיה המודרנית היא הקריאה להתחבר לילד הפנימי שבנו. הוא כביכול זה שיודע ליהנות מהחיים, הוא יודע את השאיפות והרצונות האמיתיים שלנו, הוא יודע מה הם החיים האמיתיים שאנחנו רוצים עבור עצמנו. הוא אמיתי, כנה, הוא ה"אני" האמיתי שלנו. ועלינו לחשוף אותו ובכך לפתור את הסכסוך התמידי בין ה"רוצה" ל"חייב" שמעכיר את חיינו, גורם לנו להרגיש מדוכאים ומנוצלים.,נשמע הגיוני. כשהיינו ילדים עוד לא ידענו את כל המגבלות של החברה המודרנית, עוד לא שקענו עמוק בתסביכים הפנימיים שלנו, היינו כנים ואמיתיים, ידענו לשמוח משטויות. הבעיה הקטנה היא שכשהיינו ילדים, היינו גם אנוכיים, קנאים, קמצנים ואגרסיביים. אומנם שמחנו שמחה אמיתית בגלל בובה וידענו היטב באיזו בובה אנחנו רוצות לשחק, אבל ידענו גם שנשחק בבובה הזאת בכל מחיר, גם אם החברה הקטנה שלנו תיפגע ותבכה.,ואם לא נקבל את הבובה הזאת כאן ועכשיו, אז אולי גם נרביץ, נבכה, נכעס, נצעק ונחטוף אותה בהזדמנות הראשונה. כשהיינו בנות שנתיים ההתנהגות הזאת הייתה טבעית ומקובלת, כשעשינו כך בגיל חמש, העירו לאמנו שעליה לחנך אותנו. והיום, כשאנחנו בנות 30, 40 ויותר, אנחנו פתאום מחפשות את הדרך לחזור אליה בתחומי חיים שונים. ,אכן, זו בדיוק הבעיה של הגישה הזאת. הילד הפנימי יודע מה הוא רוצה, אבל זה כל מה שהוא יודע. הוא לא יודע לדחות סיפוקים ולא יודע להתחשב באחרים. הוא יודע להיות מאושר רק בזכות עצמו ולא יכול לשמוח בשמחתם של האחרים. הוא מתעייף בקלות ולא מסוגל לראות את התמונה במלואה. כל הדברים האלה אנו לומדים במהלך ההתבגרות שלנו, הם אלה שמאפשרים לנו לחיות במסגרת האילוצים הקיימים בלי לפגוע בעצמנו ובקרובנו. והם אלה שכעת נהוג להכריז עליהם כאויבים הכי גדולים של הדרך אך האושר.,וההסבר הוא פשוט, מקורו באותו סכסוך שממליצים לנו להימנע ממנו בכל מחיר, הסכסוך בין ה"רוצה" ל"חייב". הילד לא יכול ולא רוצה לראות את המחר. ה"רוצה" שלו זה עולם ומלואו, כמו גם "לא רוצה".,ההורים שלו, המבוגרים, מסוגלים לראות את המחר. הם אכן הופכים אותו ללא מאושר נכון לרגע זה כי הם מעירים אותו בבוקר, מכריחים אותו לצחצח שיניים, מאלצים אותו ללכת לבית הספר, אוסרים לאכול שוקולד ודוחפים ירקות לתיק. סבל אחד ארוך...,,כשאנו מתבגרים, הסביבה מתפקדת כמבוגר המעצבן שרומס את האושר האולטימטיבי. ובתיאוריה הזאת האושר הוא הרי מימוש של ה"רוצה" הטהור שלנו. המבוגר המציק הזה גורם לנו שעה אחרי שעה, יום אחרי יום לעסוק רק ב"חייב" שלנו. וזה כביכול מה שהורס לנו את שמחת החיים והאושר. כשבפועל "חייב" זו היכולת לראות את התמונה במלואה ולדחות סיפוקים.,בתיאוריית הילד הפנימי עומדת כנגד האפשרות להתמסר לסיפוק הרצונות המיידיים, למשל, החלפת העבודה המשעממת, אך מפרנסת, בתחביב בתור עיסוק עיקרי. הדבר אומנם מביא לפרץ שמחה ואושר, בדיוק כמו אצל ילד שהרשו לו לשבת בבית ולצייר במקום ללכת לבית הספר, אך במבחן התוצאה לטווח ארוך, קשה להעריך שהצעד הזה יביא לאושר משפחתי, יציבות כלכלית ושינה ללא דאגות בלילה.,הילד הפנימי שלנו עוד לא מכיר את מושגי האחריות והמשמעת העצמית. אך הוא גם לא מכיר את תחושת האושר הגדולה והמלאה, הרבה מעבר לסיפוק מיידי. לעשות מה שאת חייבת לעשות זה להתחבר למבוגר האחראי שבך, זו הדרך הלא פשוטה ולא תמיד משעשעת אל יעדנו ויעודנו.,להתחבר לילד הפנימי ולעשות את מה שמשמח אותך נכון לרגע זה, זו דרך הרבה יותר נעימה, קורצת וציורית, אבל ללא נוכחות המבוגר האחראי זו הדרך שמובילה לשום מקום.
מותר להשתטות קצת לפעמים? (צילום: shutterstock)
כשאנו מתבגרים, הסביבה מתפקדת כמבוגר המעצבן שרומס את האושר האולטימטיבי. ובתיאוריה הזאת האושר הוא הרי מימוש של ה"רוצה" הטהור שלנו. המבוגר המציק הזה גורם לנו שעה אחרי שעה, יום אחרי יום לעסוק רק ב"חייב" שלנו. וזה כביכול מה שהורס לנו את שמחת החיים והאושר. כשבפועל "חייב" זו היכולת לראות את התמונה במלואה ולדחות סיפוקים.
בתיאוריית הילד הפנימי עומדת כנגד האפשרות להתמסר לסיפוק הרצונות המיידיים, למשל, החלפת העבודה המשעממת, אך מפרנסת, בתחביב בתור עיסוק עיקרי. הדבר אומנם מביא לפרץ שמחה ואושר, בדיוק כמו אצל ילד שהרשו לו לשבת בבית ולצייר במקום ללכת לבית הספר, אך במבחן התוצאה לטווח ארוך, קשה להעריך שהצעד הזה יביא לאושר משפחתי, יציבות כלכלית ושינה ללא דאגות בלילה.
הילד הפנימי שלנו עוד לא מכיר את מושגי האחריות והמשמעת העצמית. אך הוא גם לא מכיר את תחושת האושר הגדולה והמלאה, הרבה מעבר לסיפוק מיידי. לעשות מה שאת חייבת לעשות זה להתחבר למבוגר האחראי שבך, זו הדרך הלא פשוטה ולא תמיד משעשעת אל יעדנו ויעודנו.
להתחבר לילד הפנימי ולעשות את מה שמשמח אותך נכון לרגע זה, זו דרך הרבה יותר נעימה, קורצת וציורית, אבל ללא נוכחות המבוגר האחראי זו הדרך שמובילה לשום מקום.
