לקריאת הפרק הקודם: האישה שלא הפסיקה ללדת בשואה

בפרק הקודם: רוזה ידעה היטב את סכנת החיים. גם היא שמעה על הילדים שנרצחים ללא חמלה, ומי שחמק מקליע רובה מת ברעב. ובאמת, איזו אמא מוכנה ללדת ילדים לתוך מלחמה והרג ואובדן? איך אפשר להביא חיים לעולם שכולו מוות???

לא רוזה. היא לא עשתה חשבונות כאלה. ביטחונה בקב"ה היה מוחלט, באופן בו הוא מנהל את העולם ובתפקיד שעליה למלא, כל עוד היא חיה. וכך, מטוהרת וטהורה, בגוף ובנפש, ילדה במזל טוב את בנה השני.

פרק ב'

במרתף הצפוף בו הסתתרו המשפחות, ההתרגשות דחקה לכמה רגעים את אימת הנאצים. ר' אהרון הכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו, ומל את בנו שלו. תוכלו לדמיין את הרגשות המעורבים ששררו, אבל רוזה, אמא בפעם השניה, הייתה מאושרת בחיים החדשים שמילאו את החדר עם הולדתו של בנה הערשי.

שנה עברה. צלו של מלאך המוות הגרמני הלך והתקרב. שני שליש מיהודי צ'כוסלובקיה נספו במחנות והמשפחה המורחבת ברחה להונגריה השכנה. לשם עדיין לא הגיע הכיבוש הנאצי. ורוזה שוב בהריון. הם התגוררו במרתפים, בעליות גג, מקפידים מידי תקופה לשנות מקום דווקא כדי לא לשנות את המזל שהאיר להם פנים, וההשגחה הפרטית שליוותה אותם.

שם נולד בנה השלישי, אבא חייא, ובשנה שלאחר מכן, הם חבקו את יחיאל. בן נוסף. בחוץ העולם סוער במלחמה האיומה מכולן, אנשים שורדים בקושי את מעט החיים שישנם ורוזה, בסך הכל בת עשרים ושלוש, וכבר אם לארבעה בנים, הביטה לגורל בעיניים ואמרה לו באומץ: אני לא משנה את המסלול שלי. תזוז אתה. יש כאן אמא יהודייה בתפקיד.

על כל שנת מלחמה ואבדן היא ילדה ילד. העניקה לעולם מתנת חיים, חיי נצח של נשמה יהודית.

הריון חמישי באמצע המלחמה

השנה תש"ד. שלטון הרייך השלישי התערער תחת מתקפותיהם של בעלות הברית, והנאצים הגיעו גם להונגריה, לחסל את שארית יהודי אירופה. משפחת טאובר המורחבת, דרוכה ומוכנה לכל צרה, ברחה לכפרים שמחוץ לבודפשט.

שם, תחת זהות בדויה מחופשים למשפחה גויית, הסתתרו יחד. ביניהם תוכלו לראות את רוזה, עודנה יפה כביום חופתה, לא מתקפלת מול שריקות הפגזים. בתוך צפיפות הבית מטפלת ביד אחת בארבעת ילדיה, ובידה השנייה חשה את החיים החדשים הנרקמים בתוכה. כן, היא שוב בהריון. אולי הפעם תהיה זו בת..?

כמה חודשים עברו. צבאות אמריקה ובריטניה הפציצו את אירופה בכוונה להכניע את היטלר וחייליו. הגרמנים הטילו צו האפלה על התושבים. משעת שקיעת החמה נאסר עליהם להדליק כל אור שיכול לרמז לאויב להיכן לכוון את הארטילריה.

חיילי האס.אס. ערכו פטרולים ברחובות, בנשק דרוך ומבט חד, בולשים אחר מפרי חוק ויהודים. חושך מוחלט ברחובות הריקים מאדם. אפילו הירח נחבא מאחורי ערפל העשן. ודממה. רק צעדיהם של החיילים נשמע במקצב אחיד.

שלהבות של נרות שבת קודש

ופתאום אור מנצנץ. זוג שלהבות קטנות האיר בחלון המרתף של אחד הבתים. זוג נרות של שבת קודש, שאחת מנשות המשפחה לא עצרה להתאפק מלהדליק. עוד הייתה בעיניים עצומות, לוחשת בשפתיים רותחות את תפילות הלב של כל הנוכחים בחדר, כשהדלת נקרעה מהמשקוף, הזדעזעה עוד רגע על צירה, והתמוטטה בקול רעש על בני המשפחה המבוהלים.

החיילים נכנסו עם כלביהם בנביחות "יודען, ראוס!" בכמה רגעים של אימה הופרדו הילדים מאימותיהם, המבוגרים מילדיהם וגברים מנשותיהם. הילדים בעטו ובכו, האימהות היו משותקות בהלם והגברים זרקו לכולם מילות חיזוק ואמונה. ופרידה.

בני המשפחה הזו לא נהנו מאופוריית התקווה שהייתה ליהודי פולין, כשמטרת הצורר הגרמני עוד לא הייתה לגמרי ברורה. הם כבר ידעו את הגורל בפניו הם עומדים. בפאניקה של הרגע האחרון הנאצים מיהרו לחסל את כולם בהשמדה המונית. והם ידעו את שקר העבודה המשחררת, הם שמעו את הזוועות של תאי הגזים, הם ידעו את הסוף. וגם היא ידעה.

המפגש הראשון עם ד"ר מנגלה ימ"ש

רוזה, אישה צעירה בהריון מתקדם, אין לה שימוש. היא לא יכולה להיות כוח עבודה. גורלה נחרץ. כשלקחו את הגברים למעצר ואת הנשים הצעירות למחנה עבודה, היא נשלחה ישירות לאושוויץ עם המבוגרים, הוריה והורי בעלה.

בפתח מחנה ההשמדה תורים ארוכים של יהודים, מחכים לגזר דינם ברגליים כושלות. ורוזה, בפעימות לב כפולות, פעימה אחת שלה והאחרת של העובר שבבטנה, תולה עיניים מקוות בד"ר הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ. ידו חורצת גורלות – האם תשמאיל או תימין?


- המשך יבוא... -

]]>