פרק א': האישה שלא הפסיקה ללדת בשואה

פרק ב': נרות השבת שהסגירו אותם לנאצים

פרק ג': חדר לידה באמצע מחנה השמדה

בפרק הקודם: כשהן חבוקות ודמעותיהן מתערבבות אלה באלה, סיפרה רוזה לגיסתה את כל הקורות אותה ואת מעשה הבריחה. מירי לקחה אותה מיד לצריף המגורים, כל הנשים נרעשו מעוצם גבורתה והתנדבו לטפל ביולדת. הן הצליחו להחביא אותה בצפיפות הדרגשים, וחלקו אתה ברוחב לב את פירורי המזון שקיבלו.

עד היום בו הוטלה ההוראה לחסל את מחנה העבודה ולהשמיד את הראיות. את הנשים החלשות, הצנומות, שלדי האדם העמיסו על משאיות למשרפות. מירי, אחות בעלה, נשלחה למחנה אחר, ואילו רוזה את הסלקציה הזו כבר לא שרדה. רוחה הייתה איתנה, אך גופה של היולדת הטרייה קרס. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה בחיים. כשהיא בדרכה האחרונה אל המוות.

פרק אחרון

ניצנים החלו לפרוח. תמה המלחמה. מבין הריסות של בתים ואדם קמו ניצולים, גחלים לוחשות של אמונה ואהבת חיים. חיילי האס.אס. ומגפיהם המסומרים התחלפו בחיוכים של חיילי הצבא האדום שהורידו את הנשק וחילקו סוכריות ושוקולד.

העם היהודי החל אט אט להרים את ראשו ולהתעטף בתחבושות שיקלו על כאבי הפצע שלעולם לא יגליד.

בשביל אהרון טאובר כל הדרכים הובילו לפרשבורג. הביתה. עוד לפני ששלחו אותה למחנה עבודה משם ספק אם היה חוזר, הצליח לברוח מהאקציה בעורמה ובניסי ניסים מצא את ילדיו והסתתר עמם ביערות עד תום המלחמה. וכשאחרון הפגזים נדם, והעשן החל להתפזר, הדרכים מלאו ביהודים, חלקי פאזל ממשפחות מפוארות, מנסים לקבל כל מידע אפשרי על אודות יקיריהם. האם עוד מישהו נותר בחיים מלבדם?

חיים יהודיים נבנו על רקע הריסות השואה האיומה (צילום: shutterstock)חיים יהודיים נבנו על רקע הריסות השואה האיומה (צילום: shutterstock)

כולם דומים לכולם, בעיניהם אפשר לראות את רישומי המחזות הנוראיים שהיו עדים להם ובבטנם הנפוחה מרעב מקרקרת הכמיהה לחיים.

אהרון ידע שהוריו נספו באושוויץ, מאמין שה' ייקום את דמם, וחיפש את שאריות משפחתו שהגיעו בדרכים מפותלות בחזרה לעיר הולדתם. בחסדים מופלאים כל אחיו וגם הגיסים נצלו, ארבעת בניו הקטנים שנולדו במסירות נפש למציאות בלתי אפשרית שרדו את המלחמה. אבל איפה אמם? היכן אשתו רוזה?

השמועות המרות אמרו דבר אחד. רוזה נלקחה לתאי הגזים בסדרת השמדות אחרונה באושוויץ. משם כבר אין דרך חזרה. כדאי שתחשוב איך אתה ממשיך הלאה, יעצה משפחתו, אתה עוד צעיר, ויש לך ילדים קטנים שזקוקים לאישה. אין סיכוי שהיא שרדה, למה אתה מחכה?

אהרון מחכה לאשתו. לרוזה. שבאותו זמן הייתה מתהלכת בדרכים, מחפשת את דרכה חזרה למשפחתה, חוגגת את היותה יהודייה בלתי מנוצחת ומכוונת כל הזמן הביתה. הכבישים המשובשים והחולשה הגדולה האטו את דרכה, יותר מחצי שנה ארכה לה הדרך.

תוכלו לדמיין את המפגש של איש עם רעייתו האבודה, של אם ובניה הקטנים, של אישה עם ארבעת ניסי החיים שהביאה לעולם?

נס ההצלה השלישי שלה הגיע כשהייתה בתוככי תאי הגזים, צפופה עם עשרות נשים נושמות בבהלה נשימות אחרונות. לפתע נכנסה שוטרת קאפו לבדיקה. הן החליפו מבטים מזהים. הייתה זו עוזרת הבית של רוזה, מביתה בפרשבורג. הקאפו זכרה לגבירתה את היחס הטוב שחלקה לה תמיד והחליטה להבריח אותה אל החופש...

הניצולים של משפחת טאובר התאחדו בסוף המלחמההניצולים של משפחת טאובר התאחדו בסוף המלחמה

השואה הייתה המכה האחרונה בהחלטה להגשים את החלום בן אלפי השנים, לעזוב את הגולה הבוגדנית ולעלות לארץ ישראל. אבל עוד בדרך לשם נולד להם בן.

עמרם נקרא בשמו של אביה. רוזה לא חיכתה כדי לחגוג את מתנת החיים שקיבלה פעם אחר פעם, היא לא ביכתה את החיים שנלקחו, היא רצתה להוסיף חיים. אחריו ילדה עוד בת שקיבלה את שם אמא - מלכה, ועוד שתי בנות, ועוד אחת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"עשרה ילדים ילדתי," אמרה "ואחת הקרבתי מעשר להשם".

"איך יכולת, מאמע?" שאל אותה בנה הבכור "איך אפשר לקחת אחריות על חיים של ילד באמצע התופת? מי יכול היה להבטיח לך שבאמת נשרוד?" זיק החיים ניצת בחריפות מבטה כשענתה לו: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים.

"נשמה של ילד יהודי קיימת לנצח נצחים. ואני... אני לא ילדתי רק גופים, ילדתי נשמות."

רוזה ערוזה ע"ה עם שתיים מבנותיה שייבדלו לחיים ארוכים

היא בחרה בחיים, וידעה שכדי לקבל אותם היא צריכה להעניק חיים. ומעל הכל, המלחמה והיתמות והדחקות והעוני והמחלה והנדודים והגעגוע- היא בחרה לאהוב את החיים. עד יומה האחרון.לפני חמש שנים, בצלילות דעת ובשיבה טובה, החזירה רוזה טאובר ע"ה את נשמתה לבוראה כשהיא מותירה אחריה אלף צאצאים!

בניה ובנותיה, אודים מוצלים מאש, הקימו משפחות יהודיות לתפארת של תלמידי חכמים, רבנים ופוסקי הלכה - לנחת רוח האמא והסבתא הדגולה.

- סוף -

]]>