מבחינה תיאורטית כל הילדים שווים ואנחנו אוהבים את כולם באותה מידה. בפועל, כל הילדים שונים ואנחנו לא רובוטים. במילים פשוטות יותר, אומנם אנחנו אוהבים את כל הילדים במידה שווה, אך עושים זאת בצורה שונה, ואין מה לעשות עם זה.

לכל ילד אופי משלו

לכל הילדים תכונות אופי שונות, צורת התנהגות שונה, גיל שונה וכו' וכו' במצב הזה די מגוחך לצפות מאתנו, המבוגרים עם התסביכים משלהם, תכונות אופי משלהם, צורת התנהגות משלהם וכו', יחס שווה וזהה כלפי כולם. לנערה שקטה ומסודרת נתייחס שונה מאשר לאחיה השובב, ואילו התינוק הקטן יזכה ליחס שונה לגמרי.

אין זה אומר שמישהו מהילדים הוא ילד אהוב, אך מישהו מהילדים תמיד יהיה יותר קרוב, יותר נוח, יותר משמח, מישהו תמיד ידרוש יותר תשומת לב, תמיכה ועזרה, ומישהו תמיד יהיה מסוגר ומרוחק יותר.

דרך אגב, זו הסיבה שפסיכולוגים אומרים שילדים במשפחות ברוכות ילדים מרגישים מאושרים יותר כשהם גדלים תוך כדי יחסים קרובים עם המשפחה המורחבת.

כשיש הרבה קרובי משפחה וכולם בקשר קרוב זה עם זה, מבחינה סטטיסטית לכל ילד יש סבירות גבוהה לזכות בקרוב משפחה ש"יעדיף" דווקא אותו, יימשך אליו יותר ויעדיף לשחק ולדבר דווקא אתו.

הילד הוא ראי של ההורה

כשכל ילד מרגיש שגם הוא מיוחד במשהו, קל לו יותר להשלים עם העובדה שהילדים במשפחה שונים וזוכים ליחס שונה מאבא ואמא. הילד לא מרגיש שהוא יותר טוב או פחות טוב, הוא מרגיש שהוא מיוחד במינו ומקבל יחס בהתאם לייחודיותו. בעצם, זה המצב הבריא ביותר להתפתחות.

"אף אחד לא אוהב אותי". המקופחת הנצחית בכל משפחה (shutterstock.com)

כשאנחנו צוברים ניסיון כהורים, אנו גם לומדים שהאהבה ההורית היא מאוד לא שטחית ולא חד-משמעית. יש בה רבדים ומרכיבים רבים. יש בה, למשל, רובד, בסיסי מאוד, כמעט אינסטינקטיבי, שגורם לנו להעניק חום ואהבה אינסופית לתינוקות הרכים וחסרי הישע. ככל שהילד גדל ונהיה עצמאי יותר, כך מתחילים לשחק תפקיד מרכיבים שונים שקשורים יותר לאישיות שלנו ושלו. האם הוא עומד בציפיות שלנו? האם הוא דומה לנו מבחינת האופי או להפך, שונה מאוד? האם אנו רואים בו את החסרונות שלנו, ו"המראה" הזאת גורמת לנו לתסכול?

או שלהפך, אנו רואים בו את ההמשך של הצדדים החזקים שלנו? כל הדברים הקטנים האלה, שאנחנו לא תמיד מודעים להם אפילו, משפיעים מאוד על היחס שלנו כלפי כל ילד וילד במשפחה.

יתרה מזו, גם לגורם הזמן השפעה עצומה. אנחנו משתנים, הילדים משתנים ולפיכך, גם היחס שלנו כלפי הילדים משתנה כל הזמן. גם אם ילד אחד נקלע לצרה, ברור שעליו נחשוב יותר ובו נשקיע יותר משאבים מאשר בשאר הילדים. ושוב, זה לא אומר שאת שאר הילדים הפסקנו לאהוב.

אי-שיוויוניות בין הילדים

בדרך כלל הילדים יודעים לקבל את השוני וה"אי-שוויון" הזה. כל עוד לא מדובר בהעדפות ברורות ואפליה מוגזמת, הילדים בצורה אינטואיטיבית מבינים שהצורה השונה של האהבה לא מבטלת את המידה השווה שלה. הבעיה מתחילה רק כשהורים לא דואגים שאהבתם השונה תבוא לידי ביטוי. הדבר גורם לאפליה, כעס וקנאה.

זה קורה כשלמשל הגדול תמיד אחראי ולקטן סולחים הכול, כשאחד מוכרז כמוכשר והשני כבעייתי, כשאחת היא יפה ולשנייה כל הזמן מזכירים שכדאי לרזות. גם במקרים האלה ההורים הרבה פעמים לא חושבים שמשבהו לא בסדר, הרי הם עושים את זה מתוך דאגה:

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מטפחים אחריות, מעודדים השקעה בלימודים, רוצים שהבת תרזה ותהיה יפה... אבל כשמביטים בתמונות כאלה מהצד אין צורך להסביר מדוע אחד הילדים מרגיש מקופח ולא אהוב על ידי הוריו.

הילדים לא מפלסטיק. אל תנסו לזייף אהבה מלאכותית (אילוסטרציה: shutterstock)ילדים לא עשויים מפלסטיק. אל תנסו לזייף אהבה מלאכותית (אילוסטרציה: shutterstock)

כשלכל אחד יש לא רק חסרונות הקשורים למעמדו, אלא גם פריווילגיות שנגזרות ממנו, המצב מתאזן. לדוגמה, כשילד גדול נהנה גם מיכולת לקבל החלטות ואולי לבלות קצת יותר ולא רק מרגיש אחריות על הקטנים, המעמד שלו במשפחה נראה לו טוב ובטוח.

אהבה מלאכותית

מאידך, דווקא הניסיון המלאכותי להשוות בין כל הילדים לפעמים גורם לתחושה של תסכול, זיוף וקיפוח. כך אם ילדה מוכשרת בתחום האומנות תמיד תצטרך לחלוק את ההישגים שלה עם אחותה שממלאת את הדפים בקשקושים, אך לשם שוויון גם כן נשלחת לאותו חוג, התוצאות תהיינה בעייתיות ביותר.

החיים מוכיחים שאין טעם לשקול את השבחים, הנזיפות, המטלות והפינוקים על מנת להגיע למשקל אבסולוטי שווה, כי התוצר הלוואי של התהליך המפרך הזה הוא משקעים ועלבונות בכל הצדדים.ברוב המקרים דווקא הנצחת השוני ובהדגשת הייחודיות של כל ילד והיחס השונה כלפי כולם עוזר לקיים מערכת יחסים תקינה בין כל בני הבית. כל אחד נהנה מפינוקים שונים ולכל אחד דרישות שונות, כל אחד נהנה משבחים מסוימים, אך גם ננזף על דברים אחרים.

]]>