הורים שאהבתם לא יודעת גבולות נוטים לשכוח שלשם התפתחותו התקינה הילד הוא זקוק לא רק למרחב בטוח ואהבה, אלא גם לאתגרים ומרחב לפיתוח עצמאות וקשר עם החברה.
כיצד מזהים דאגה חולנית?
לכאורה קל מאוד להבחין בין דאגה אמיתית לדאגה חולנית. לכל ילד יש צרכים ועלינו למלא אותם. כשהילד רעב ואנחנו מאכילים אותו, אנחנו ממלאים את צרכיו. כשאנחנו משכנעים אותו בכך שהוא רעב ומאכילים אותו ללא קשר לתחושת הרעב שלו, הדאגה שלנו מוגזמת ומעוררת חשד.
אך בפועל ההבדל הוא לא חד-משמעי כל כך. האם אם שלא נותנת לילדים ללכת לבית הספר ולחוגים בטענה שעליהם להתחנך בבית ולא לסבול מפרידה ממנה, היא אם שדוגלת בשיטת הומסקולינג, נלחמת במערכת האדישה ובונה לילדיה ילדות מושלמת, או שהיא אם שמשליכה את חרדותיה על ילדיה וגוזלת מהם התפתחות חברתית ופסיכולוגית תקינה?
קשה מאוד להכריע איפה עובר הגבול בין דאגה טבעית ושיטת חינוך מקובלת לאהבה חונקת והרסנית. לרוב במערכת יחסים לא בריאה ההורים מחליטים בשביל הילד גם מה עליו לחשוב ומה להרגיש, "שותלים" בו ציפיות ופחדים שאין להם קשר לנטיות ליבו האמיתיות.
שמירה הדוקה מחנכת לחוסר ביטחון
ילד כזה גדל בלי לדעת מיהו באמת ומה הוא רוצה, כי מילדותו, ורק לטובתו כמובן, הסבירו לו היטב מה נכון להרגיש ומה לא. מרוב שגוננו עליו מפני טעויות וכישלונות אפשריים, הוא לא יודע להתמודד אתם. עם הזמן הפחד שלו מפני טעות גדל למימדים עצומים, היות ובמערכת הקואורדינאטות שהוא למד מהוריו, להיכשל, להיפגע או לעשות טעות היו הדברים הנוראים והמסוכנים ביותר.
בצורה פרדוקסאלית, הילד שאמור היה לגדול באווירה של אושר וביטחון מרביים, יוצא בסופו של דבר אל העולם בתחושה של חוסר אונים וללא יכולת התמודדות עם אתגרים של החיים.
ילדים שגדלים במשפחה שלא יודעת לשים גבול לדאגתה לרוב לא מגלים צורך בקשרים חברתיים והגדלת מעגל חברים. לילדים האלה יש חוג חברתי מצומצם מאוד שלעיתים כולל רק הורים, אחים ואולי מספר ילדים שהם בניהם של חברים של הוריהם.
הם מרגישים הרבה יותר נוח בבית ומגלים אי נוחות מוגזמת בסיטואציות חברתיות שונות. ילדים כאלה לא עצמאיים לא רק מבחינה פיזית, אלא בעיקר מבחינה מנטאלית, והם חוששים מאוד לקבל החלטות שלא תואמות את תפיסת עולמם של הוריהם ולו בפרט שולי כלשהו.
חרדת אימהות
התכונה המאפיינת את ההורים האלה היא חוסר יכולת לדון בחששותיהם בצורה הגיונית. למשל, כל אם חוששת לשלוח את הילד הקטן שלה לכיתה א'. אם רגילה ובריאה דנה בפחדיה עם חברים ואנשים מקצוע, קוראת חומר ומתכוננת לאירוע החשוב הזה בחיי הילד. אם שדאגתה הפכה לחולנית זועמת ונסערת כי מגלה סביבה רק אנשים טיפשים וקלי דעת שלא מסוגלים להבין את גודל הסכנה הנשקפת לילד.
לא תוכלי לשמור אותו לנצח בקופסא... (אילוסטרציה: shutterstock.com)ילדים לעיתים מתאימים את התנהגותם לציפיות האם, וכך אנו רואים ילדים שבגיל 5 ו-6 לא מסוגלים להישאר חצי שעה עם אנשים זרים, סובלים מחרדות חברתיות כבר מגיל הגן ומעדיפים היצמדות לאמם על פני כל בילוי אחר.
בחברה ובקהילה בה האם המושלמת היא זאת שמקדישה את כל זמנה לילד וממלאת את צרכיו עוד לפני שהוא הספיק להביע אותם, הסכנה להתפתחות מערכת יחסים חולנית כזאת גדולה יותר.
אל תעבירי את החרדה לילדייך!
אמא שנוטה לפתח פחדים, ושאולי גם בילדותה סבלה מקשיים חברתיים כלשהם, מרגישה עידוד מהחברה בכך שהיא מגוננת על הילד שלה ומונעת ממנו התמודדות עם בעיות. עם הזמן הדאגה שלה מתפשטת והופכת לכוללנית ומוגזמת, האם מתחילה להגן על ילדיה לא רק מפני בעיות, אלא גם מפני כל האתגרים הטבעיים.
הרצון להעניק הכל בכפית יהפוך אותה לילדה תלותית (צילום: shutterstock)ללא התערבות מהצד התנהגות הזאת של האם יכולה לגרום להפיכתו של ילד נורמאלי לייצור תלותי לחלוטין שמבלה את כל חייו לצד האם וגם לא מרגיש צורך בפיתוח תחומי עניין אחרים בחייו.
הדרך למנוע את התסריט הזאת היא פשוטה מאוד. אם טובה נותנת לילד שלה לפתח את המשאבים הפנימיים שלו ודואגת לצרכיו האמיתיים של הילד, ולא לצרכיה או יתרה מזו, לחששותיה או חרדותיה. אמא טובה יודעת לשים גבול לפחדים שלה ולהתמודד עם הדאגה שלה לטובת פיתוח העצמאות של הילד וחייו חברתיים.
היכולת להפריד בין צרכיה הפסיכולוגיים שלה לבין הצרכים ההתפתחותיים של הילד בעצם מאפשרת לאם להכניס את הדאגה שלה לגבולות הסבירים והמקובלים.
]]>
