ילדים באבל: "אמא, מתי סבא יחזור מהשמיים?"

עצם הבשורה כל כך קשה לנו שבניסיון לרכך את המכה שאנו מפילים על הילד, אנחנו עושים טעויות רבות. וזו גם לא אשמתנו. כי משום מה דווקא לסיטואציה הזאת, שהיא לצערנו נפוצה מאוד, אף אחד לא מכין אותנו.,ההשתקה של הנושא הזה גורמת לנו לעיתים להשתיק ולטשטש את מקרה המוות בשיחה עם הילד. הילדים הם אף פעם לא הראשונים שמודיעים להם על אירוע הפטירה של קרוב משפחה.,הם מרגישים שקרה משהו נורא, שומעים התלחשויות ולבסוף מקבלים הסבר תמוה כדוגמת: "סבא הלך לעולמו" או "סבתא איננה".,ככל שהילד קטן יותר כך אנו נוטים להימנע מהמילה "מוות" או "נפטר", אך ככל שהילד קטן יותר כך קשה לו יותר להבין את הרמזים שלנו. הילדים לא פוחדים מהמוות ומהמילים הקשורות אליו, אבל הם פוחדים מאווירה של עמימות וחוסר וודאות.,סבא הלך? אז מתי הוא יחזור? סבתא איננה? היא נעלמה? הילד לא מצליח לרדת לסוף דעתנו, לא מבין מה בדיוק קרה ולעיתים מצייר תמונות שונות ומשונות בדמיונו.,כתוצאה מהשיחה העמומה הילדים לא מצליחים להפנים שמה שקרה הוא סופי, וכעבור זמן מה מתחילים לשאול את ההורים מתי הנפטר יחזור.,,בכך הם מכאיבים להורים ומכאיבים גם לעצמם, אך אילו הם היו מלכתחילה מקבלים הסבר סביר המותאם לגילם, אך לא מותיר מקום לספק, ניתן היה לחסוך את הרגעים הקשים והמיותרים האלה.,באותה הזדמנות חשוב להזכיר גם שילדים קטנים לא מסוגלים להפריד בין עצמם לאירועים סביבם. מבחינתם כל מה שקורה סביבם קשור אליהם באופן חד-משמעי. דוגמה הכי ידועה לדפוס המחשבתי הזה הוא ילדים שמאשימים את עצמם בגירושים של ההורים.,מבחינתו של הילד כל מה שקורה סביבו קורה בגללו או למענו. לכן כשילדים לא מקבלים הסבר מניח את הדעת לגבי מה שקרה, שכולל הבהרה על מוות וסיבת המוות (מחלה, תאונה וכו'), הם לעיתים מאשימים את עצמם במוות של מישהו אחר ("לא התנהגתי יפה, סבתא כעסה והנה, עכשיו היא מתה. בגללי.")

בכך הם מכאיבים להורים ומכאיבים גם לעצמם, אך אילו הם היו מלכתחילה מקבלים הסבר סביר המותאם לגילם, אך לא מותיר מקום לספק, ניתן היה לחסוך את הרגעים הקשים והמיותרים האלה.

באותה הזדמנות חשוב להזכיר גם שילדים קטנים לא מסוגלים להפריד בין עצמם לאירועים סביבם. מבחינתם כל מה שקורה סביבם קשור אליהם באופן חד-משמעי. דוגמה הכי ידועה לדפוס המחשבתי הזה הוא ילדים שמאשימים את עצמם בגירושים של ההורים.

מבחינתו של הילד כל מה שקורה סביבו קורה בגללו או למענו. לכן כשילדים לא מקבלים הסבר מניח את הדעת לגבי מה שקרה, שכולל הבהרה על מוות וסיבת המוות (מחלה, תאונה וכו'), הם לעיתים מאשימים את עצמם במוות של מישהו אחר ("לא התנהגתי יפה, סבתא כעסה והנה, עכשיו היא מתה. בגללי.")

כשההורים נמנעים מלדבר עם הילד על המוות ועל הרגשות הקשורים באירוע הטראגי הזה, הילדים גם נוטים לשמור את תחושת האשמה הנוראית הזאת בסוד ולייסר את עצמם לשווא.

הילדים בדרך כלל מגלים רגישות רבה בנושא הזה. כשהם חשים שמבוגרים לא רוצים לדבר אתם על זה, הם גם לא שואלים יותר מדי שאלות. ומבוגרים לעיתים פשוט לא יודעים איך לדבר על זה עם הילד.

כשהילד עצמו שותק, נוצר מצב שכביכול אף אחד לא מרגיש צורך לדבר על הכאב הקשור בפטירתו של קרוב משפחה או חבר.

ואין כמובן טעות גדולה מזו. הילד מתאבל לא פחות ממבוגר, אך מפאת גילו דווקא קשה לו יותר להביע את רגשותיו. זה לא אומר שהוא לא חש צורך לחלוק את כאבו, להעלות זיכרונות, ואף לשאול שאלות קשות שאין עליהן תשובה.

עצם הנכונות של המבוגרים לדבר עם הילד על הנושא הזה, להכיל את כאבו, לבכות ולהתאבל יחד אתו, מקלה מאוד על הילדים. אנחנו, המבוגרים, לרוב פוחדים להודות לעצמנו שאנו בעצם פוחדים מהאבל הקשה מנשוא של הילד, מהתגובה הקשה שלו.

הטענות שלנו שאנחנו רוצים לגונן עליו, לרכך את העניין וכו' באות בעצם להסתיר את הפחד שלנו מהתמודדות עם האבל של הילדים. הפחד הזה הוא טבעי, אך הוא עדיין לא פותר אותנו מהחובה לתמוך בילד ברגעים הקשים, לדבר ולהקשיב גם כשקשה מאוד למצוא את המילים הנכונות.

כשמדובר בקרובי משפחה רחוקים יחסית, באנשים פחות קרובים ובילדים קטנים, לעיתים גם נשאלת השאלה האם לקחת את הילד לבית העלמין. ושוב, אנחנו כל כך פוחדים מהתגובה של הילד למקום הקשה הזה, שאנו מעדיפים לעיתים להגיד שעלינו לחסוך ממנו חוויות קשות כאלה.

אך לוויה ועליה לקבר הם חלק בלתי נפרד מהאבל והם מקלים על הכאב ולא מגבירים אותו. הלוויה היא דרך להיפרד מהנפטר ועליה לקבר היא הזדמנות להעלות זיכרונות ולהשלים עם האובדן.

כשאנו שוללים מהילד את הפרידה וההשלמה, אנחנו בעצם שוללים ממנו דרכים טבעיות להתמודדות עם האבל והשכול, ומותירים אותו לבד עם הכאב הנוראי שלו. טקסי האבל נותנים למבוגרים הזדמנות להשלים עם האירועים הקשים ולמצוא מקום חדש בלבם למי שהלך מהם.

לילד אין דרכים משלו להתמודדות עם דברים קשים, וכשאנו שוללים ממנו גם דרכים מקובלות לעשות זאת, הוא יצטרך למצוא דרכים משלו להתמודדות, ולעיתים קרובות יהיו אלה הכחשות, פחדים, פוביות ונוירוזות.

לצערנו הרב, אבל ומוות הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ואחת המשימות החינוכיות שלנו היא ללמד את הילד להתמודד גם עם הדברים האלה. וזה אומר שאין שום הצדקה לניסיונות להסתיר ולהשכיח את מקרי המוות.

להפך, עלינו ללמוד לדבר עם הילדים על הדברים האלה, לא לפחד להתמודד עם הסבל שלהם. אין טעם לשקר ולעדן את האמת, חשוב ללמד את הילד לעבור את האבל ולהמשיך הלאה את החיים תוך שמירה על זיכרונות ואהבה כלפי האיש היקר שנפטר.

כך בעצם נכין את ילדינו לחיים האמיתיים, שלצערנו הרב, גם כן מגיעים בשלב מסוים לקיצם.