פרופריאוספציה היא בעצם המנגנון המורכב והמסובך במוחנו שאחראי על תחושת הגוף שלנו והשליטה שלנו באיברים השונים. בזכות המנגנון הזה אנו יכולים להושיט יד עם עיניים עצומות ולדעת בדיוק איפה היד שלנו נמצאת. במוחנו ישנם אזורים מיוחדים האחראים על קליטה ועיבוד מידע שקשור לכל מה שקורה לגוף שלנו.

האזורים האלה מקבלים מידע רב על מה שקורה לאותו איבר שהם אחראים עליו. המוח אוסף את כל המידע, מעבד אותו ובכך מאפשר לנו בעצם לחוש מה קורה לגופנו, איפה הוא נמצא וכיצד הוא אמור לנוע.

איך תוכלו לבדוק שהמנגנון הזה אכן קיים? נסו לחוש את האוזניים שלכם. כעת תשפשפו את אחת האוזניים. ועכשיו תנסו לחוש שוב את האוזניים.

אכן, את האוזן ששפשפתם אתם מרגישים טוב יותר. כי בזמן השפשוף המוח קיבל גירויים שהפעילו את האזור במוח האחראי על האוזניים, ולכן לפרק זמן מסוים המודעות שלכם להמצאות האוזן במרחב גברה.

הניסוי הפשוט הזה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על תפיסת הגוף שלנו ע"י המוח. אותם אזורים שאנו מפעילים יותר הם גם האזורים שאנו מודעים להם יותר.

כך פסנתרנים שמפעילים הרבה את האצבעות שלהם גם מודעים יותר טוב לכל דבר קטן ולכל תחושה קטנה שעוברת להם בין האצבעות, כי הם בעצם מפעילים ומאמנים בלי סוף את האזור האחראי על האצבעות במוח. ואילו אנשים שמרותקים לאורך זמן למיטה מתקשים להתחיל ללכת שוב, כי המוח זמן רב לא הפעיל את האזור האחראי על הרגליים שלהם.

שפשוף לא באמת מטשטש את כאב המכה (shutterstock.com)שפשוף לא באמת מטשטש את כאב המכה (shutterstock.com)

גם פגיעות נוירולוגיות או אפילו מצב של גילופין שפוגעים בתפקוד המוח, פוגעים גם בהתמצאות במרחב כי הם לא מאפשרים למוח להפעיל במלוא העוצמה את האזורים האחראים על כך.

השפשוף הגביר באופן זמני את המודעות שלנו לאוזן, כי הגברנו את מספר הגירויים שהמוח מקבל מאזור האוזן. זו גם הסיבה שאחרי שאנו מקבלים מכה אנחנו משפשפים את מקום הנפילה, כי בעזרת שפשוף והגברת מספר הגירויים אנחנו מנסים לטשטש את השפעת הכאב על האזור האחראי במוח.

אך הכאב יכול להיווצר רק מעצם הפגיעה בתיאום בין איבר מסוים לאזור האחראי עליו במוח. כשמסיבה כלשהי המוח לא מפרש בצורה נכונה את המידע שהוא מקבל על האיבר, אנו חשים כאב באיבר הזה.

כך בניסויים הוכח שאם בן אדם יסתכל במראה מעוותת שתציג את ידו בתנוחה לא נוחה, בן אדם ירגיש כאב גם אם בפועל ידו נמצאת בתנוחה נוחה.

זה גם מסביר את תופעת הכאבים שאנשים חשים בגפיים שנכרתו. למרות שהגפה כבר איננה, האזור האחראי עליה במוח ממשיך לפעול וקולט גירויים שמגיעים לאזורים אחרים בתור הגירויים שלו. הבלבול הזה יוצר תחושה מציאותית מאוד של כאב באיבר שהוא בעצם איננו.

לכאב יש השפעה חשובה מאוד על האזורים הפעילים במוח. הכאב מפחית את היכולת של המוח לעבד את המידע המגיע משאר הגירויים, כי לכאב יש עדיפות גבוהה יותר, ושאר הגירויים נתקלים במצב שהמקום שלהם "תפוס" ע"י אותות הכאב.

לפיכך, הכאב מפחית את המודעות שלנו לאיבר מסוים ובעצם מגביל את התנועתיות שלו, כי המוח לא מפענח בצורה מספקת את המידע על הימצאותו של מפרק כלשהו למשל, ולא מניע אותו בצורה מספקת.

פרופריאוספציה. שיווי משקל והתמצאות במרחב (אילוסטרציה: shutterstock)פרופריאוספציה. שיווי משקל והתמצאות במרחב (אילוסטרציה: shutterstock)

זה גם עלול להכניס את החולה למבוי סתום: הכאב מפחית את התנועתיות, חוסר התנועתיות מחלישה את האזור האחראי על האיבר במוח, החלשת האזור האחראי פוגעת בקואורדינציה, התנועתיות עוד יותר מצטמצמת ו"מפנה מקום" לעוד יותר אותות הכאב המגיעים, וכך הלאה. זה גם מסביר למה בן אדם נוטה לנקעים חוזרים באותו הקרסול למשל.

המסקנה של תיאורית הפרופריאוספציה פשוטה מאוד: התנועה משפרת את התנועה, הפעלה נכונה ומחושבת של האזורים הנכונים במוח משפרים את הקואורדינציה, התמצאות במרחב והתנועתיות. רפואה אלטרנטיבית מקדישה הרבה תשומת לב לעניין הפרופריאוספציה ושיפורה.

השיטה היעילה ביותר היא שיטת פלדנקרייז שבעצם נועדה לשיפור תפיסת הגוף ע"י המוח. גם שיטת אלכסנדר מביאה לתוצאות טובות בתחום הזה, לכן שתי השיטות הללו מומלצות מאוד לאנשים שסובלים מכאבים כרוניים והגבלות בתנועת הגפיים והמפרקים.

]]>