מיהו בן אדם אחראי? הוא לא מאשים את הסביבה בכל מה שקורה לו, הוא מודע היטב לקשר בין סיבה לתוצאה, בין מעשיו להשלכותיהם. והאמת היא שזו גישה נכונה ובריאה.

יתרה מזו, רק באמצעות לקיחת אחריות על החיים אפשר להגיע לשינויים חיוביים. אבל כמו כל דבר טוב, במינון מוגזם הוא הופך לבעייתי. במקרים קיצוניים עלולה הגישה הזאת לעשות בדיוק ההפך מהמצופה ממנה: לבלום כל ניסיון לשינוי ולשיפור. כיצד זה קורה?

בין אחריות להלקאה עצמית

ניקח דוגמה פשוטה. בבוקר גילית שהסלט שהכנת כדי לקחת לעבודה מלא נוזלים ולא מעורר תיאבון כלל. זו אשמתך, שכחת להכניס אותו למקרר. "הכל בגללך, הרסת את הסלט!" את אומרת לעצמך בקול קשוח. לכאורה הקול הפנימי צודק.

אכן, הזנחת את הסלט ובמהלך הלילה הוא הגיע למצב לא אכיל. אף אחד לא אשם במקרה המצער הזה חוץ ממך. אך כאן בדיוק עובר הגבול בין אחריות בריאה ובונה לבין האשמה עצמית חולנית.

לסלט לא טעים ישנם מספר פתרונות: לקחת לעבודה כריך, לתלות על המקרר פתק "לא לשכוח להכניס סלט" או לקחת לעבודה את הסלט המגעיל ובהפסקה לנסות לדוג ממנו חתיכות סבירות יחסית. כשאנו בוחרות באופציה האחרונה, אנחנו בעצם מענישות את עצמנו: "שכחת את הסלט? אז הנה, תאכלי את מה שיש." אכן, אכלת אותה במלוא מובן המילה...

מרבה להלקות את עצמך? יכול להיות שהתאהבת בתחושת אשמה (צילום: shutterstock)מרבה להלקות את עצמך? יכול להיות שהתאהבת בתחושת אשמה (צילום: shutterstock)

"את שמנה ומוזנחת"

במקרה הזה מה שנראה לנו כלקיחת אחריות על המעשה בעצם מסתבר כדרך לא רק להעניש את עצמנו, אלא גם לבלום כל ניסיון ריאלי לשיפור המציאות (אופציית הכריך ואופציית הפתק על המקרר). זה עונש לשם עונש, לקיחת אחריות לשם לקיחת אחריות ולא לשם תיקון המציאות.

ואם הדוגמה עם הסלט נראית לכן מוגזמת, אז נתחו בצורה דומה מקרים מאוד אחרים מהחיים שלנו. בעלך מתעלל בך? זו אשמתך, התחתנת עם הבן אדם הלא נכון, הנה, תראי במה סיבכת את עצמך, מגיע לך לסבול. את עובדת בעבודה נוראית שלא מכניסה לך גרוש? זו אשמתך, את עצלנית ולא מוכשרת מספיק, אז תעבדי ותשתקי, מגיע לך לסבול. את שמנה ומוזנחת? תתביישי לך, אכלת בלי הפסקה, עכשיו תסתובבי ככה בין האנשים, מגיע לך לסבול.

כל הדוגמאות הללו הן גם כן פרותיה של "שיטת הסלט". המנגנון שעומד מאחורי ההתנהגות הלא רציונאלית הזאת (שמסתתרת מאחורי מסכת האחריות) הוא פשוט מאוד. לקיחת אחריות נראית לנו כמעשה בוגר וחיובי, כפעילות שמכניסה סדר לחיים, מציבה גבולות ומסגרת. האנשים מתחילים ליהנות מהתנהגות קשוחה כלפי עצמם.

התמכרות לענישה עצמית

הבעיה שבשלב מסוים האמצעי מחליף את המטרה, והם מתחילים ליהנות לא מהתוצאות של לקיחת האחריות, אלא מעצם היחס הקשוח כלפי עצמם. היחס הזה נראה להם כעירבון לחיים נכונים ומסודרים. לאט-לאט הם כבר שוכחים מהם החיים הנכונים שאליהם רצו להגיע ומתרכזים ביחס הקשוח כלפי עצמם.

לכן, כשהם נכנסים למצב לא נעים, יותר ממה שהם סובלים מהמצב הקשה, הם נהנים מהיחס "הנכון, הבוגר והאחראי" כלפי עצמם והמציאות.

ומכאן קל מאוד להבין מדוע האנשים האלה לא ממהרים לשנות את המצב הקשה בו הם נמצאים. במצב של אחריות בריאה, האנשים שואפים לתקן את מעשיהם ולהימנע מהבעיה וגם מרגשי אשם המלווים אותה. במצב של אחריות לשם אחריות רגשי אשם הם בעצם אלה שמאפשרים את היחס הקשוח ומהווים מקור ההנאה מה"גישה הנכונה לחיים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תחושות אשמה  - אאוט. אחריות בריאה - אין (אילוסטרציה: shutterstock)תחושות אשמה - אאוט. אחריות בריאה - אין (אילוסטרציה: shutterstock)

לכן אין גם שום סיבה להימנע מרגשי אשם. אחרת איך נרגיש בוגרים ואחראים? ואז לעיתים בלי לשים לב האדם מכניס את עצמו לתוך מערבולת של מצבים קשים ומסובכים, מחבל לפעמים בצורה לא מודעת בעצם בכל ניסיון לשפר ולשנות.

איך מפתחים אחריות בריאה

בשורה התחתונה, ניתן להשוות בין אחריות לאנטיביוטיקה. במקרים של מחלה חמורה לא ניתן להימנע מאנטיביוטיקה, כך גם במקרים של בעיות לא ניתן שלא לקחת אחריות על המתרחש. אך כמו שאנטיביוטיקה במינון גדול מדי פוגעת יותר מאשר עוזרת, כך בדיוק קורה גם עם האחריות.

איפה עובר הגבול ואיך מבחינים בין אחריות בריאה לחולנית? ההבדל הוא התוצאות של הניתוח האחראי שלנו. אם כתוצאה ממנו אנו פועלים לתיקון המציאות (פתק על המקרר, הסבה מקצועית, דיאטה וכו'), המצב מצוין. אם אנו מוצאים את עצמנו במצב של עונש עצמי מסוג כלשהו, עלינו להבין כי אנו בדרך למבוי סתום.

בעצם, הענשה עצמית היא הנורה האדומה שאמורה לסמן לנו על הבעיות החמורות ביחס כלפי עצמנו ולרמוז לנו שהגיע הזמן לחשוב היטב על גישתנו לחיים, ויפה שעה אחת קודם.

]]>