כשהייתי קטנה הייתי שואלת מדי פעם את אמי, "את עדיין תאהבי אותי גם אם...", כשאני ממלאת את החסר בכל מיני סיטואציות מוזרות שככל הנראה לעולם לא יתרחשו, כמו לשרוף בטעות את כל הבית עם מקל קטורת סורר.

תגובתה הייתה תמיד אחת: "לא משנה מה יקרה, אני תמיד אוהב אותך".

כנערה, בחנתי את אהבתה של אמי בזרם של תגובות מחוצפות, יחס פוגע ועשרות טלפונים מהמנהל בגלל שהחסרתי יותר מדי ימי לימודים. לרוב אמי שמרה על קור רוח, והסבירה לי שבבחירות שלי אני לא מזיקה לאף אחד חוץ מלעצמי.

אולם מדי פעם, אם הייתי מגלגלת את העיניים בזווית הנכונה וזורקת לעברה הערה מרושעת, מאגר השלווה שלה היה נסדק. "רעיה", היא הייתה אומרת, "אני אוהבת אותך, אבל אתבאמת לא מוצאת חן בעיני עכשיו".

באותם ימים, כל מה ששמעתי היה שאני כבר לא מוצאת חן בעיניה יותר (אפשר להאשים אותה?), דבר שסיפק לי די דלק כדי לקרוס על מיטתי בדמעות של רחמים עצמיים.

במבט לאחור, אני מבינה את מה שהיא בעצם רצתה לומר לי: אמנם ההתנהגות שלך, הבחירות שלך ואולי אפילו את עצמך לא מוצאים חן בעיני ברגע זה, אבל אני אוהבת אותך בכל אופן.

הרגש האימהי גובר תמיד על כל רגש אחר (צילום: shutterstock)הרגש האימהי גובר תמיד על כל רגש אחר (צילום: shutterstock)

לא הבנתי את זה עד שנהייתי אמא בעצמי. לפני שילדיי נולדו, רוב הקשרים שלי היו מבוססים על הדינמיקה הבאה: תעשו מה שאני רוצה, ואני ארצה אתכם בסביבתי. לא תעשו מה שאני רוצה, ואני עוזבת.

אולם, כאשר הבנים שלי נולדו, הבנתי שאהבה אמיתית לא עובדת כך.

בני הקטן למשל, מהווה עבורי התמודדות לא פשוטה, למרות שהוא בקושי בן שנתיים. אם לא תמצאו אותו זורה מלוא חופניים פצפוצי אורז על כל המטבח, סוטר לאחיו או בועט בי כשאני מנסה להחליף לו חיתול, סימן שהוא מתרוצץ בחניה של הבניין שלנו כשכולנו מנסים להכניס אותו למכונית.

לפעמים בא לי לנסות להציע אותו למכירה. אבל למרות שהוא משגע אותי, אני לא מפסיקה לאהוב אותו אפילו לשנייה האחת.

הורות היא אחת הדרכים העוצמתיות ביותר בהן אנחנו יכולים לחקות את ה'. אמת, אנחנו יכולים להתייחס באהבה וחסד לחברנו וידידינו, אולם הילדים שלנו באו מאיתנו, בדיוק כפי שאנחנו באים מאלוקים.

אפילו הורים לילדים מאומצים הופכים שותפים בפועל לבריאה, בכך שהם מגדלים אותם ועוזרים להם לעצב את אישיותם.

כל זה לא אומר שמדובר בעבודה קלה; זוהי כפי הנראה העבודה הכי קשה שיש. מדרישותיו הבלתי פוסקות של הפעוט, דרך התמודדות עם העליות והמורדות הבלתי צפויים של גיל הנעורים, ועד לעמידה מהצד כדי לאפשר לילדינו הבוגרים (אבל הם עדיין תינוקות!) לצאת לדרך למסע החיים ולבחור בדברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם מה שלדעתנו הוא הטוב ביותר עבורם.

אבל לא משנה מה שהילדים שלנו עושים, אהבתנו כלפיהם קבועה ותמידית, בדיוק כמו אהבת הא-ל כלפינו.

בקרוב נחגוג את חג השבועות, שמנציח את נתינת התורה מאלוקים לעם ישראל. מתן התורה הוא יותר ממסירת תוכנית הוראות חיים; זוהי הבטחה אלוקית שאנחנו קשורים אליו לנצח, שהוא תמיד יהיה שם לאהוב אותנו, לדאוג לנו, להנחות אותנו.

אנחנו ילדיו, למרות שאנחנו לא תמיד נחמדים כמו שהיינו יכולים להיות.

ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שאיבדנו את הכיוון - אנחנו מרכלים. אנחנו שיפוטיים. אנחנו פוגעים זה בזה. אנחנו אוכלים יותר מדי, מבזבזים יותר מדי, לא נותנים כמו שאנחנו לוקחים. אבל מתנת התורה כוללת את ההבטחה, שאפילו אם נמעד, אלוקים תמיד יהיה שם כדי לתפוס אותנו.

לא משנה מה, היא תמיד תישאר הנסיכה שלך (shutterstock.com)לא משנה מה, היא תמיד תישאר הנסיכה שלך (shutterstock.com)

לכן אנחנו, כעם, עדיין פה, ואנחנו משגשגים. לא משנה כמה רחוק ניסחף, הוא תמיד שם, מחכה לנו שנשוב. לא משנה מה, אני אוהב אתכם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אותו דבר עם הילדים שלנו. אלה שיודעים שתמיד יהיה להם מקום בטוח לחזור אליו, מקום שבו יקבלו אותם בזרועות פתוחות בכל מקרה, הם אלה שיש להם את היסודות שעליהם יוכלו לבנות חיים מלאי משמעות.

אני אנסה לזכור את זה כשאני אוכלת את עוגת הגבינה שלי בשבועות, וכשהתינוק שלי מקשקש על כל הבטן שלו בלורדים.

אולי לא תמיד מוצא חן בעיני מה שהילדים שלי עושים, וזה בסדר. הילדים שלי לא צריכים למצוא חן בעיני כל הזמן.

התפקיד שלי בתור אמא שלהם הוא לדאוג שהם ידעו תמיד שלא משנה מה, אני אוהבת אותם.

בדיוק כמו שאלוקים אוהב אותנו.

(רעיה בוכנר, Aish)

]]>