בהיסטוריה רבת ההוד של עמנו, זכינו לסיפורים מרגשים על בניית סוכות והישיבה בהן בתנאים שונים ומגוונים, החל מהסוכות המקוריות במדבר, דרך תלאות עם ישראל בגלות, תחת ממטרים עזים, בשלגים ובסופות, במחנות עבודה וריכוז. כיום אנו זוכים לפגוש ב"סוכות שלום", "סוכות אחווה" ו"סוכות אחדות" בכל עיר ועיירה.

לרגל החג, אני רוצה לספר לכם על סוכת אהבה, מסוג אחר.אהבת נצח של אב לבתו. סיפור קטן שמחמם את לבבי כיום, כמעט שישים שנה אחרי.

השנה: תשי"ד. המקום - ניו יורק. ערב סוכות. אחד מזכרונות ילדותי המוקדמת לוקח אותי לבנין מגורים רב קומות בשכונת בורו פארק. הוריי עברו לשם לאחרונה. דירה מרווחת, עם הרבה אור. חדר ילדים חביב. אני זוכרת את הוריי משוחחים בדאגה על החג המתקרב. מתברר שהם לא ביררו מראש על האפשרות להקים סוכה בחצר הבנין. כעת שרת הבנין, נכרי שדר בקומה הראשונה באופן קבע, הבהיר לאבי שעל פי חוק אסור להקים סוכה, לא בחצר, ובוודאי שלא בגזוזטרה הקטנטנה שהובילה למדרגות חירום.

עד אז הוריי היו דיירים בבית דו קומתי, והיו שותפים לסוכת בעל הבית. המבוכה היתה גדולה, אולם אבי, אשף הפתרונות המהירים ללא איבוד עשתונות, חייג למכר - וביקש לשתף אותו במצווה: זיכויו במצוות ישיבה בסוכה למשך ימי החג. הוא הבהיר למכר שהוא יביא את האוכל שלו אתו. "אזדקק רק לכסא ולמים לנטילת ידיים", אמר.

המכר שמח להזדמנות לעזור ליהודי נוסף, והסכים בשמחה.

עננה קלה התפשטה בבית. אמי והקטנים יאלצו לחגוג את החג לבד בבית, כשאבי אוכל בסוכה זרה זו הפעם הראשונה מאז נישואיהם! אולם, זה כורח המציאות, ומה לא עושים כשמדובר במצווה?

והנה הטלפון מצלצל. על הקו רעייתו של המכר (לא ידידים, רק מכרים). יש להם בת בגילי, ואולי אבי יצרף אותי אליו וכך שתינו נכיר ונתיידד. קוראים לה דבי. ילדה מופנמת, לא מתחברת עם הילדות בגן, ובינתיים בת יחידה. אולי, רק אולי, אם אני אגיע אליה לסוכה, הילדה תתחבר ותפתח.

לא ששתי להכיר ילדה חדשה, כי, למען האמת, הייתי מופנמת יותר מדבי, ואלי קצת אנטי חברתית. מלבד ילדי השכנים לשעבר וכמה בני דודים בגילי לא יצרתי קשר עם הילדים ששיחקו ברחוב כקבוצה מגובשת. העדפתי לשבת בבית ולדפדף בספרונים שלי, ללכת אחרי אמי ולזחול עם הקטנים על הרצפה..

אולם, גורלי נחרץ. מה אבי לא יעשה כדי להחזיר טובה ליהודי שמפנה לו מקום בסוכתו הקטנה? כך החלה מסורת רבת בשנים, כשאני מתלווה לאבי, ידי הקטנה והרזה בתוך כף ידו החסונה, צועדים ברחובות בורו פארק במזג אויר סתווי (כן, יש דבר כזה...) כאשר בידו השניה אבא מחזיק מתקן מיוחד עם המנות הטעימות שאמי הכינה עבורנו. אני יכולה לאכול גם בבית, אבל אבי יצטרך לשבוע עד הסעודה הבאה.

ואני רק רציתי לחגוג את סוכות, כמו כולם ואני רק רציתי לחגוג את סוכות, כמו כולם

במפתיע, שתי ילדות ביישניות ומופנמות מצאו ענין זו בזו, ומאז שמחתי ואף ציפיתי ללוות את אבי לסוכה בכל שנה ושנה. המסורת נמשכה למשך שלוש שנים, עד...

שוב ערב סוכות. אני מודדת בהתרגשות את שמלתי החדשה. גופי כבד פתאום. לחיי לוהטות, ראשי דואב. נגיעה במצחי ואמי קובעת: חום גבוה, קדימה למיטה. פיג'מה, מדחום, שתייה חמה וטלפון לרופא. ערב חג. אמי עסוקה בבישולים האחרונים כדי לארוז את האוכל בזמן, להוציא את הצועדים מצוידים היטב בכל אביזרי הסעודה, ופתאום מחלתי הפתאומית שיבשה את תוכניותיה.

הרופא קבע שנדבקתי במחלת ילדים, ואל לי להיות בחברת ילדים למשך...8 ימים בדיוק! אוי, מה יהיה עם דבי? ומי ילווה את אבא? ואיך אאוכל לחגוג את החג בלי סוכה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נשארתי לבדי בחדר, עצובה ומיואשת. מידי פעם אי מי מהאחים הציץ בפתח, שאל לשלומי והציע משחק/אוכל/חטיף. שום דבר לא ניחם אותי. רציתי לאכול בסוכה גם השנה. כן, גם אם כל הגוף כואב ואני מדבקת.

ופתאום, הגיח אבי לחדר, מחביא משהו שהציץ מאחורי גבו. לאט ובדרמטיות הוא גילה את החלקים, והתקרב למיטתי. סוכה! סוכה אישית ופרטית, בגודל המתאים למיטתי! הוא הרכיב אותה מעלי כשאני ישובה, שם ענפים מעל ואפילו הכין לי רצועות ניר צבעוני להדביק לשרשרת קטנה.

לעולם לא אשכח את מבטי הקנאה של אחיי, שאיחלו לעצמם להידבק ממני מיד ולזכות אף הם בסוכת אהבה כמוני. ידעתי שאני זכיתי לכך, בהיותי שותפו הנאמנה למצוות הסוכה.

מאז עברנו לבית משלנו, והיו לנו סוכות גדולות ויפות במשעול, ובמרפסת. אבל הטעם של הצעדה עם אבא לקיים מצווה נותר לעד.

]]>