אהבה היא הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם. מהרגע שבו החיפוש שלנו בתור תינוקות אחר ביטחון נרגע על ידי חמימות המגע הישיר של גוף בגוף, החיפוש שלנו אחר חיבור וקשר אינו מסתיים עד ליום מותנו, ואפילו רגע המוות מומתק על ידי נוכחותם של האנשים היקרים לנו.

אנחנו רודפים בלי סוף אחר האהבה. אנחנו מבלים את חיינו בהבעת הערך שלה בכל אמצעי ביטוי עצמי אנושי. אנחנו חוששים מכוחה, ופעמים רבות בוחרים שלא לאהוב כדי לא לחשוף את עצמנו לכאב התסכול, או גרוע יותר, לכאב הדחייה.

אני עדיין זוכרת את הכמיהה והפחד שהיו מתעוררים בי ב'ט"ו באב': "למי אתן את כרטיס הברכה שלי? האם הם רוצים אותו? האם הם ישלחו גם לי?"

ככל שאנחנו מתבגרים המילים שחסרו לנו בילדותנו נכנסות לדיאלוג הפנימי שלנו. "האם מישהו יאהב אותי באמת? האם אני יכול לבטוח בעצמי שאוהב מישהו מכל הלב?"

החברה שלנו שיטתה בנו. סביבת החיים שלנו זוהמה במילים שמסוות בגידה. אנחנו הופכים את עצמנו לקרבנות בלי הרף. אנחנו רוצים לאהוב ולהיאהב, אבל לא יודעים איך לעשות את זה, מבלי להרוס תוך כדי כך את הדבר שאנחנו כל כך רוצים.

הבה נבחן את מקור היחס הדואלי שלנו לאהבה – ממקור החיים עצמם.

זוגיות: אהבת איש לאשתו

התורה מספרת לנו שאדם הראשון, נברא בצלם אלוקים. אדם היה יכול לראות בעצמו ישות מושלמת בלי כל צורך לחפש אחר קשר או משמעות. אולם הטקסט ממשיך ואומר ש"לא טוב היות האדם לבדו".

ואז מסופר לנו על הפרדתו של אדם לשתי ישויות – איש ואשה.

מימי הבריאה הגבר משמש בתפקיד הצייד (צילום: shutterstock.com)מימי הבריאה הגבר משמש בתפקיד הצייד (צילום: shutterstock.com)

מה שחסַר לאדם, כאינדיבידואל נטול עול, הייתה האפשרות להעניק ולקבל בדרך משמעותית. לאחר החלוקה שלו, האדם מתואר בגמרא כמו מישהו שאיבד משהו ואינו יכול להפסיק לחפש אחריו.

אבל התורה אינה מעוניינת לאפשר לחיפוש הזה להפוך למסע בעל מטרה יחידה אחת – רק שיאהבו אותך. חייבת להיות מטרה נוספת שתמנע את התהליך מלהפוך ל'סעודה קניבלית' כמו שקורה לפעמים.

אז התורה מכוונת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". מכיוון שלאדם הראשון לא היו הורים אנושיים, ההוראה הזאת קצת מבלבלת. את מי בדיוק אמורים לעזוב? התשובה שנותנים לנו חז"ל היא שחייבים לעזוב את מערכת היחסים של הורה-ילד.

אהבה בין הורים וילדים

מערכת היחסים הנורמאלית בין הורים לילדיהם היא שההורים נותנים והילדים מקבלים. האהבה שגדלה ביניהם אינה מאוזנת בצורה מפתיעה. הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר ממה שרוב הילדים אוהבים את הוריהם.

ישנו חיסרון מוטבע במערכת היחסים שגורם לחוסר האיזון הזה. אהבה לעולם אינה תוצאה של קבלה, אלא תוצאה של נתינה. ככל שאנחנו נותנים יותר, אנחנו אוהבים יותר. ככל שאנחנו אוהבים יותר, אנחנו אהובים יותר.

הצלחה במערכת היחסים

על מנת שמערכת יחסים בין גבר לאשה תצליח, היא חייבת תחילה לקבל הגדרה משמעותית. כשכל צד שואף להיות מושא האהבה, מערכת היחסים אבודה. אבל אם לרדוף ולקחת לא עושה את זה, אז מה כן?

התשובה היחידה היא נישואים שבהם שני השותפים מוכנים לחשוף את עצמם מספיק, כדי לבטא את אהבתם בנתינה חופשית של עצמם.

קשה לחיות על פי האידיאל הזה בחברה שבה נשיאת האגודה האמריקאית ליועצים, מחנכים וסקסולוגים מזהירה את הנשים: "שמרי על ציפיות סבירות. הביני שלגבר המקסים הזה היו חיים מלאים מאוד לפני שהוא פגש בך... את רק חלק מהם... הראי לו שאת אדם עצמאי."

מה היא אומרת? אל תסמכו על אף אחד. הנמיכו ציפיות. אל תשפילו את עצמכן באהבה של מישהו מלבד עצמכן.

אנחנו עוטים שריון כדי להגן על עצמנו מפני הדבר שאותו אנחנו רוצים ביותר. שלא תהיה לכם טעות: התורה מכירה בכך שאנחנו לא מושלמים, וחיים בעולם לא מושלם.

בעוד שהיא אומרת לנו לאהוב, היא גם מלמדת אותנו לשמור על שלמותנו הרגשית. אנחנו עדינים. אנוכיות ודחייה שוברות אותנו בקלות. אז איך מספקת לנו התורה את האיזון שדרוש לנו?

התורה מלמדת אהבה

כשגבר פוגש אישה שאיתה הוא רוצה ליצור קשר, הוא צריך להבין שהוא חייב לעצמו למצוא את מה שאבד לו, את מה שהוא חיפש כל הזמן. הגבר צריך להימנע ממה שאני מכנה "צייד". כל אישה זכאית ליחס אנושי. רק על הבסיס הזה מערכת היחסים תוכל להפוך לכזאת שבה הוא ידבק בה ושניהם יהפכו לאחד.

כדי שזה יצליח, גם הנשים צריכות להחליט משהו. הן חייבות להחליט לדחות את המסר החברתי שהן יכולות לזכות באהבה כנה, ובו בזמן להגדיר את עצמן כ'טרף'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יחסים נורמליים: הורים נותנים, ילדים מקבלים (אילוסטרציה: shutterstock)יחסים נורמליים: הורים נותנים, ילדים מקבלים (אילוסטרציה: shutterstock)

נשים, כמו גברים, צריכות (יותר מכל) לשמור על צניעות. אם הן רוצות שיראו בהן בני אדם, הן חייבות קודם להחליט להיראות כמו בני אדם.

צניעות אינה התנתקות. זוהי בחירה להיות החלק הכי גבוה והכי אנושי שבנו.

וונדי שליט כתבה בספרה החשוב "חזרה לצניעות":
"זאת הופכת להיות ההפרדה המודרנית הגדולה שלנו, בעיית המחויבות שלו ובעיית ההתנתקות שלה. יש סיבה מדוע שתי הבעיות האלה עולות יחד. חברה שרואה את הצניעות שלה או את ההתנתקות שלה כבעיה, היא בהכרח חברה שלא תגרום לו להתחייב."

הגיע הזמן להגיע לסדר חדש בעולם האהבה. אנחנו חייבים להבין שחשיפה אישית, היא בדיוק הכלי שבעזרתו אנחנו פורצים את המחסומים שמפרידים אותנו זה מזה.

אנחנו חייבים לאמץ בחיבה את הפגיעות שלנו. משום שרק אז נוכל לחיות ולאהוב, בלי פחד ומתוך מחשבה.

(מתוך Aish)

]]>