כולנו יודעים שבני-אדם שונים אחד מהשני. אנחנו מודעים בדרך כלל לעובדה, שלא ייתכן שכולם ינהגו, יחשבו, ירגישו ויגיבו באופן זהה. למרות זאת, קשה לנו לקבל שוני. פעם אחר פעם אנו מוצאים את עצמנו מופתעים, כועסים או לא מבינים את דפוסי ההתנהגות של האחר, הלך מחשבתו, רצונותיו והעדפותיו השונים כל-כך משלנו. קל לנו לקבל אנשים שדומים לנו בתכונותיהם הדומיננטיות ובהלך מחשבתם, קשה לנו להבין ולקבל אנשים השונים מאיתנו בתחומים הללו.

הקושי שלנו לקבל שוני, וההזדהות שלנו עם הרגשותינו האישיות, גורמים לנו לבנות עולם שלם של ערכים, המושתת על טבעינו הדומיננטיים. אדם מסוים מבכר אנשים רגשיים מטבעם על פני בני-אדם שכלתניים יותר. בדרך כלל הוא לא יאמר: נוח לי יותר עם אנשים רגשיים; קל לי יותר להסתדר איתם, מכיוון שהם מגיבים למאורעות באופן דומה לשלי. במקום זה הוא יאמר: ודאי שעדיף להיות אדם רגשי; זה טוב יותר. וכאן תבוא שורה של נימוקים מדוע טוב להיות רגשי יותר, ומדוע לא נכון שהשכלתנות תהיה דומיננטית. אדם אחר, האוהב מטבעו חוקים וכללים, יפתח התייחסות ערכית חיובית לכל מה שקשור לגבולות, לעמידה בזמנים, לסדר יום, לכללים וחוקים, ויראה בהם מפתח להצלחה, להתקדמות ולחינוך. בעוד שאדם שהוא מטבעו גמיש יותר, ספונטני ויצירתי, יעלה על נס דווקא את המרחב, העצמאות והיכולת להתגמש ו'לזרום' כמפתח להתפתחות.

קרוב לודאי, שכאשר נבחן מקרוב את שתי התפיסות הללו, נגלה, שלאדם הראשון יש צורך חזק בחוקים, גבולות וכללים, כדי להתפתח ולהרגיש ביטחון. ואילו השני זקוק דווקא לעצמאות, זרימה וספונטניות. כל אחד מהם משוכנע, שמה שטוב לו - טוב גם לאחרים, מה שמניע אותו - מניע גם את האחרים, ומה שמזרים בו מוטיבציה וביטחון - מזרים אותם לכולם. אך זוהי טעות מוחלטת. בני-אדם נולדים עם נטיות וטבעים דומיננטיים שונים. הדבר הוכח במחקרים שנעשו על זוגות תאומים זהים שהופרדו מייד לאחר לידתם, וכל אחד מהם גדל בסביבה שונה. נמצא, שתכונות מסוימות הן מולדות. הסביבה והאופן בו גדל האדם, בפרט בשנים הראשונות, נותנים בו גם הם את אותותיהם החזקים. כך או כך, אפשר להבחין כבר אצל ילדים צעירים מאוד בשוני גדול בצרכים, בנטיות הדומיננטיות, בהעדפות, במניעים, בדברים שמרתיעים אותם לעומת הדברים שמושכים אותם, בדברים שבאים להם בקלות ובלי הרבה מאמץ, לעומת הדברים הקשים עבורם.

אנו עשויים לשאול את עצמנו: מה טוב יותר - להיות בעל אופי עיוני יותר או מעשי יותר? להיות עם נטייה דומיננטית למופנמות או למוחצנות? להיות בדרך כלל מחושב או ספונטני? וכן הלאה. השאלה הזו "מה טוב יותר" היא שאלה מכשילה. היא בנויה על ההנחה השגויה, שלא ייתכן ששני דברים שונים, לפעמים הפוכים זה מזה יהיו 'בסדר' באותה המידה. אנחנו אומרים לעצמנו: או שהראשון טוב, או שהשני טוב. אולם בדרך כלל, אופי דומיננטי בסיסי של אדם איננו טוב, כשם שאיננו רע. אופי בסיסי הוא בבחינת כלי. אפשר לנצל אותו לעשיית טוב, כשם שאפשר להשתמש בו לעשיית רע. הנטיות הבסיסיות כשלעצמן הן ניטרליות. אם נפנים את הדברים הללו, ישתנו חיינו וחיי הסובבים אותנו מקצה לקצה. נפסיק לחשוב שכל בני-האדם חייבים להיות זהים או לפחות דומים בנטיותיהם הדומיננטיות; נחדל להיות כל-כך מאשימים וביקורתיים כלפי עצמנו וכלפי האחרים; נפסיק לעשות השוואות הרסניות בין אנשים. במקום כל זה, נפתח התעניינות בנטיות השונות הקיימות בבני-אדם ונתייחס אל עצמנו ואל האחרים בהבנה ובקבלה. אם נצליח לעשות זאת, נהיה רגועים יותר ונמצא את עצמנו דנים את האדם השני ואת עצמנו לכף זכות.

הבנת השוני בין בני אדם יכולה לעזור לנו בכל מערכות היחסים והקשרים הבינאישיים בחיינו, ביניהן שתי המערכות החשובות ביותר: קשר הנישואין, והקשר בין הורים לילדים.

במערכת יחסים קרובה ומשמעותית כמו נישואין, אנחנו נוטים לצפות, במודע או שלא במודע, שבן/בת הזוג שלנו יחשבו כמונו, יתלהבו מאותם דברים מהם אנו מתלהבים, יעדיפו את אותם דברים שאנחנו מעדיפים ומה שמניע אותנו – יניע גם אותם. כאשר זה לא קורה, אנחנו מלאי טענות. איננו מרגישים רק אכזבה ובדידות ברמה כזו או אחרת, אנחנו גם כועסים, מאשימים, לא מבינים 'למה הוא כזה/היא כזו', לא תופסים 'למה בכלל צריך להסביר לו/לה דברים כל-כך פשוטים ומובנים מאליהם'. אנחנו שוכחים או לא מודעים לכך, שמה שמובן מאליו לנו, אינו בהכרח מובן מאליו גם לבן/בת זוגנו, ומה שבראש סולם העדפותינו אינו בהכרח בראש סולם העדפותיו. השוני בינינו לבין בני זוגנו קיים משום שכל אחד מבני הזוג גדל בסביבה אחרת ובמשפחה שונה; בגלל שגברים ונשים שונים אלו מאלו; ומכיוון שכל אדם בנוי אחרת ויש לו נטיות דומיננטיות שונות, חלקן מולדות, המשפיעות על מניעיו, העדפותיו וצורת תפיסתו. ככל שנבין יותר את מבנה האדם, ככל שנדע 'מאיפה זה בא' תתחלפנה תחושות הכעס וההאשמה בהבנה. הבנה זו עשויה להקל מאוד על החיים המשותפים. גם אם לא תמיד יהיה לנו קל לקבל ולהשלים עם העובדה שבן/בת זוגנו שונה מאיתנו בנטיות הדומיננטיות שלו, גם אם ייקח לנו זמן להבחין ביתרונות של תכונותיו, לכל הפחות נשתחרר מהפרשנויות המוטעות, המעוררות בנו כל-כך הרבה רגשות שליליים. הבנה כנה של השני היא המפתח לפרשנות אמיתית יותר, והיא הבסיס המביא אותנו לדון אותו לכף זכות.

נשווה בין שני סגנונות שיחה בין בני זוג. האחד ממקום של חוסר הבנה, האשמה ופרשנות מוטעית, והשני מתוך הבנה של השוני – וקבלתו.

סגנון ראשון:

בעל: גם לשבת הזאת את רוצה להזמין אורחים? כל –כך לא טוב לך לשבת עם המשפחה לבד?

אישה: מה הקשר? במקום שתעריך את הכנסת האורחים שלי, אתה מתלונן.

בעל: באמת יפה שאת מתאמצת להכניס אורחים, אבל לכל דבר יש גבול. אני לא מבין למה את לא יכולה ליהנות קצת עם המשפחה לבד.

אישה: ואני לא מבינה למה עינך צרה באורחים. למה זה צריך להפריע לך בכלל?

בעל: עובדה, זה מפריע לי. למה אישה לא מרגישה סיפוק בתוך המשפחה שלה? את לא חושבת שיש כאן איזו בעיה?

סגנון שני:

בעל: גם לשבת הזאת את רוצה להזמין אורחים? כל –כך לא טוב לך לשבת עם המשפחה לבד?

אישה: אממ.. האמת היא, שאני מאוד אוהבת הרבה בני אדם סביבי. תמיד אהבתי לצאת לאירועים או לארגן מסיבות או ביקורים.

בעל: מעניין, אני דווקא אוהב קשרים של אחד לאחד. מאז ומתמיד העדפתי להיות בקבוצה קטנה, ולא אהבתי לשהות זמן רב באירועים חברתיים גדולים, זה היה מייגע אותי.

אישה: דווקא לי - אירועים חברתיים מוסיפים המון אנרגיה וממלאים לי את המצברים.

בעל (מחייך): אף פעם לא עלה בדעתי, שאירועים חברתיים המוניים יכולים למלא מצברים. אני חייב להיות עם עצמי כדי להתמלא...

אישה: אני שמחה שדברנו על זה... אז השבת נעשה חופשה מאורחים?

בעל: כן, תודה. ובשבת הבאה, תוכלי להזמין קצת אורחים, אבל בבקשה, לא מידי הרבה בבת אחת...

תהליך ההכרה של בני זוג זה את זו עשוי להיות מרתק. יתירה מזו, הבנה אמיתית המלווה בקבלה, יש בכוחה לטוות ביניהם קשר עמוק ומיוחד. התחושה שבן/בת הזוג מכירים אותנו לעומק ומקבלים אותנו כמו שאנחנו- היא תחושה מקשרת במיוחד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים


ניתן ליישם את הדברים גם בתחום החינוכי:

מפעים לראות איך מחד מתפתחים כל הילדים הבריאים, פחות או יותר, באופן דומה ולפי שלבים די מוגדרים, ומאידך אפשר להבחין, גם כשמדובר באחים, בשוני ובייחודיות של כל ילד וילד מגיל צעיר ביותר. קל לנו להסתדר עם ילדים שדומים לנו בתכונותיהם (בתנאי שאנחנו מרגישים טוב עם התכונות האלה שלנו!). ילדים שמאוד שונים מאיתנו, גורמים לנו לעיתים קרובות לכעס ולתסכול. קשה לנו להבין למה לא 'הולך' לנו איתם, מדוע יש בינינו היתקלויות כה רבות. אנחנו נוטים לבקר ולהאשים אותם, לחשוב שהם 'רעים' ו'קשים'. אנחנו מאשימים גם את עצמנו ותוהים לפעמים: איזה הורים אנחנו אם הילד שלנו שקט בחברה/ נמשך כל הזמן לחברים/ לא אוהב לימוד עיוני/ מתחמק מעבודות פיזיות/ בוכה בקלות/ אוהב לפרוץ גבולות, וכו'.

הילדים הללו כועסים ומתוסכלים לא פחות מאיתנו. מהיותם ילדים רכים, ניזוקים הם וסובלים עד מאוד כאשר לא מבינים אותם ולא מקבלים אותם כמו שהם. כאשר אנחנו מכירים את הנטיות הדומיננטיות שלהם, אנחנו מבינים טוב יותר את מניעי התנהגותם ואת קשייהם. אנחנו פתוחים יותר להיות גמישים איתם בדברים שאינם עקרוניים ולעזור להם באהבה ובסבלנות בתחומים היותר חלשים שלהם; אנחנו ערים לכישוריהם, יכולותיהם ותחומי התעניינותם ומכוונים אותם לערוצים מועילים וערכיים. מאירה בנו ההבנה, שלפחות חלק ממה שאנו מגדירים כבעיות, הן לא באמת בעיות, כי אם שוני מאיתנו, מהמוכר לנו והאהוב עלינו. אנחנו מכירים בכך, שילדינו אינם 'רעים', אלא קשה להם להתאים את עצמם לאנשים ולכללי התנהגות שאינם תואמים את הנטיות הדומיננטיות שלהם. אם נקבל את השוני שלהם מאיתנו - ההורים, מאחיהם או מחלק מחבריהם, עדיין לא יפתרו כל הקונפליקטים והתסכולים, אבל נקודת הפתיחה שלנו תהיה שונה לגמרי, והכעס והאשמה יפנו את מקומם לחינוך ענייני לפי דרכו של הילד.

אנחנו שונים אחד מהשני. כך נבראנו. לכל אחד מאיתנו נכונה דרך שונה ותפקיד אחר בחיים, וכל אחד מאיתנו קיבל משמיים כלים שונים וניסיונות אחרים.

הכותבת היא חברת איגוד ינר, עורכת הספרים "נפש האדם" ו"מודעות" מאת ד"ר מרים אדהאן.

]]>