מאפיין מס' 1: מטען יד

אישה היא ייצור פרקטי. אם בורא עולם נתן לנו שתי ידיים, אז אנחנו משתמשות בשתיהן. לא במקרה אנחנו יודעות לעשות בין 10 ל-15 דברים בו זמנית: להכין כריכים לילדים, להתאפר, לדבר בטלפון, לחפש ספר של הגדול ובובה של הקטנה וכו' וכו'. כשאנחנו יוצאות החוצה והיד השניה ריקה, אנחנו מרגישות מבוזבזות. לכן אישה ממוצעת נוהגת לסחוף אתה מטען יד שיאפשר לה לשרוד כשנתיים באי בודד או יום-יומים במשפחתה האהובה. שבדרך כלל זקוקה בו זמנית למגבונים, כסף קטן, מסרק, דובי, שוקולד, מטריה וקרם הגנה.

מאפיין מס' 2. קשר סודי בין איברי הגוף

נכון שגברים בודדים שנקלעו לזירת האיפור שלנו די סבורים שבכוונה ניסינו לגרום להם לטראומה נפשית וגמגום. רק אנחנו יודעות פשוט לא ניתן לאפר את הריסים בלי לפתוח את הפה, כמה מוזר שזה לא נראה מהצד. בכל מקרה מדענים עוד לא גילו מישהי שמסוגלת למרוח את המסקרה בפה סגור.

מאפיין 3. קשיי התמצאות

אומנם מפה היא המצאה נהדרת, אבל מה הקשר בינה לבין המציאות? קשר מקרי לגמרי. כי גם אם הרחוב מסומן בה במדויק, איך ניתן להבין האם עלינו ללכת ברחוב הזה לכיוון הפארק או כיוון הקניון? העולם הגברי אומנם התקדם לכיוון תוכנות שאומרות בקול רם לאן עלינו לפנות: ימינה או שמאלה, אך נצטרך עוד לחכות עד שיופיעו מפות נוחות וידידותיות שמסבירות את המסלול על פי סימני דרך ברורים: מרכזים מסחריים, בתים של חברות, שלטים זוהרים ועצים מצחיקים.

מאפיין 4. רנטגן מובנה

נשים לא נוהגות להסתפק בפשט כשמדובר במציאות. הרי מאחורי כל מילה שנאמרת לנו יש גם כוונה, מבט, הבעת פנים ומחשבות שחלפו במוחו של מי שדיבר אתנו. ולכל אלה קשר רופף בלבד למילים עצמן. לפחות זו ההנחה שמתוכה אנחנו יוצאות. ועלינו לחשוף את האמת שמאחורי הדיבורים, לנתח את הכוונות ולהגיע למחשבות נסתרות. גם אם בן השיח שלנו לא ממש מודע להן עדיין.

מאפיין 5. צרכים קבוצתיים

חדרי ישיבות הם מתחמים שניתן למצוא אותם במקומות בודדים בלבד, למשל, בבנייני משרדים. ומה עם המסעדות? אולמות אירועים? ושאר מקומות בהם לנשים יש צורך עז לשוחח, לברר נושאים חשובים, להחליף חוויות ולקיים שאר דיונים קריטיים? אז מה הפלא שנשים לרוב חשות התקפים מאורגנים של צרכים שגורמים לנו לצאת לחדר שאמור להיות מוצנע בקבוצות רבות משתתפות?

]]>