חיליק אמר שכל הילדים מעליבים אותו בכיתה.

טוב. הוא לא אמר את זה ממש. אבל אני אמא, ובשביל מה יש אמהות אם לא להבין דבר מתוך דבר?

זה היה בצהריים. הוא ישב על יד צלחת עמוסה אורז אדום וקציצות והביט בה בשאט נפש.

"אמא", אמר. "למה את מביאה לי כזה קצת"?

אין לי זמן להרהר בניגוד המוחלט של המשפט עם ההבעה, ולכן אני מסננת, "תאכל הכל, תקבל עוד, כמה שאתה רוצה".

"ואם אני אוכל כל יום בשר", הוא משחק במזלג בפיזור, "אני אגבה"?

"אתה בסדר גמור לגיל שלך", אני מודדת אותו בעיני, "רגע, מה, צוחקים עליך שאתה נמוך"?

"לא. יש אפילו ילדים גדולים ממני בגיל אבל יותר נמוכים", הוא מודה.

"אז מה – מה"?

"כלום. אני רוצה להיות יותר גבוה".

פעמון אזעקה מהבהב במוחי לראשונה. ידעתי. ידעתי שבסוף זה יבוא. חיליק הוא בין הקטנים בכיתתו. שילוב של איזו פסיכולוגית מימי הגן ומעבר דירה, גרמו לטעות הזאת לקרות. הוא רק בן תשע, בעוד קציני הכיתה ובריוניה נושקים לעשר וחצי. שבת אחת הגיע אלינו אחד מהם. איזה מוישי. מבטיחה לכם שהוא נראה בן ארבעים. יש לו נעליים כאלו מחודדות, חליפה, והוא אומד אותך במבט יציב כשאת מנסה לכבד אותו בעוגיות ריבה, ושואל אם יש קוגל.

"אז אני אהיה יותר גבוה"? הוא קוטע את הרהוריי.

"יכול להיות", אני אומרת, "כן, כן, תאכל הכול".

"את אומרת את זה רק כי את רוצה שאני אוכל", מאשים אותי באלכסון.

"אני באמת רוצה שתאכל", אני מודה, "אבל בלי ספק מי שאוכל בשר וחלבונים, גובה. תאכל, נו".

"אני לא נורמלי איך אני נותן לך רעיונות", הוא ממלמל, וחותך קציצה אחת במזלג.

למחרת, בבוקר, לפני שהוא הולך, אני מנסה לברר עוד קצת. בערמומיות. כן. אצלינו הכל הולך בערמומיות. שום דבר לא חלק וישר על השולחן. כל אמא כנה וישרה תסכים איתי שזו הדרך היחידה לגלות את האמת.

"תגיד, חיליק", אני מכחכחת. "מפריע לך שאתה הכי קטן בכיתה"?

"לא". הוא אומר מיד. ואז... "קצת... ילדים לפעמים צוחקים עלי".

"מה זה כל הילדים"? אני מייצבת את הקול ושואלת באגביות.

"כמה ילדים שמשעמם להם ונגמר להם על מי לצחוק", הוא מאבחן.

"תגיד להם", מצייצת איילה מאחורה, "שאתה הכי קטן בגיל, אבל הכי גדול בשכל".

"מה את חושבת"? מסתכל עליה מאחורי המשקפיים שלו במבט מוכיח. "אמרתי להם את זה ממזמן. זה לא עוזר. הם נזכרים עוד פעם ועוד פעם שאני הכי קטן מהם".

"אז תזכיר להם עוד פעם ועוד פעם שהם הכי טיפשים ממך".

"אתה רוצה לרדת כיתה"? אני שואלת ברכות.

"את נורמלית"? הוא מסנן להיות עם הצוציקים האלו מכיתה ג'"?.

"אבל הם צוחקים עליך"!

"רק לפעמים, אל תחשבי. בדרך כלל יש על מי ועל מה לצחוק עוד לפני", והוא לוקח את הפיתה וטס לו לדרכו, עלז.

לא משנה מה ואיך, קשה מה קשה לאם בישראל לשמוע את בנה מספר שחברים העליבו אותו. אנחנו יכולות לגונן עליהם מהיום ועד מחר, בבית, אבל ברגע שהם יוצאים מחוצה לו, הם משולים לפירות- הפקר.

שם אין מי שיפרוש עליהם רשת גדולה ומחוררת של תירוצים מחד על כל פשע או מעשה נלוז, צידוקים לכל התנהגות בלתי ראויה, ומאידך הגנה מהתנכלויות מהסביבה.

והסביבה, כידוע, שופעת כאלו. ואין לך, אמא רחימאית, אלא ללכת ולמלמל תפילה לבורא עולם תוך כדי עיסוקייך.

באותו יום לפני השינה אני מגניבה לחיליק- ורק לו- חטיף שוקולד שווה, מעשה המשדר תמיכה אהבה וביטחון עצמי, מלטפת אתו כמה לטיפות להבהרת הנקודה הכללית, (תמיכה, אהבה, אהדה וביטחון עצמי), הוא מביט בי במבט תוהה ומבולבל. אני מכבה את האור ממשיכה להתפלל חרש חרישית.

"חיליק אומר שילדים צוחקים עליו בכיתה", אני אומרת לבעלי מאוחר יותר.

לשניה אחת ארוכה פניו מקבלות את אותו גוון בדיוק שקיבלו וודאי אלו שלי למשמע הבשורה: שילוב של לביאה שנגעו לה בגורים עם צער כוס .

"..כי הוא הכי קטן", אני ממשיכה. "אולי עשינו טעות ששמנו אותו שם ולא בכיתה נמוכה יותר".

הוא מתעשת.

"לא עשינו טעות כי הפסיכולוגית והמבחנים אמרו שככה צריך", הוא מרענן את זכרוני. "גם אני הייתי הכי קטן בכיתה".. הוא מרענן את זכרונו. "עזבי אותך, זה יעבור להם",

"חיליק נעלב מאד בינתיים".

"הוא צריך להתחשל". הלביאה העגומה בפניו מפנה את מקומה לאריה אחראי וחזק. "כל הילדים צוחקים על כל הילדים", הוא מיידע אותי. " תגידי לו שאם לא זה, הם היו מוצאים משהו או מישהו אחר לצחוק עליו".

העידוד הגברי אינו מעניק לי כל נחמה. כל היום אני מסתובבת במין מועקה פנימית. חיליק המסכן, הממושקף והחמוד שלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מדמיינת איך אתפוס את ההוא בן הארבעים, אשחד אותו בקוגל ואז אראה לו מה זה. פעמים אחרות אני מחייגת לרב'ה, ואז נזכרת שעכשיו לומדים שם, עדיין, ומניחה.

אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי משקיפה בחלון. מתחשק לי לראות איך הפנים שלו מייד כשהוא מגיע. מה מצב הרוח? אני מחכה בסבלנות שלא הייתה מביישת את אמו של סיסרא. למה הוא מאחר?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

את הסרטים שרצים לי בראש קוטעת יבבה חדה.

חיליק נצפה. ידיו עמוסות בשני גורי חתלתולים, ומצב רוחו עליז ואימהי.

עד מהרה הוא איתם בבית, מפריח את הבנות לחדרן ביבבות ועסוק מכדי לתת לי הסברים.

הוא מכניס אותם למרפסת, ממלא פינג'ן בחלב ומרתיח אותו. ורק אז יש לו זמן להסביר לי.

"באמת עזר לי הבשר לגבוה". הוא אמר. "הצלחתי להוריד אותם מהמעקה.כל הין ואתמול הם יללו שם. כנראה אמא שלהם נעלמה"..

"אתמול לא הצלחת ואחרי שאכלת הרבה בשר פתאום כן"? כופרת איילה.

"כן.. בערך. מוישי עזר לי. הוא גבוה. כבר בן עשר וחצי.. סיכמנו שיומיים הם יהיו אצלי ויומיים אצלו. אני אוהב אותו. הוא מה זה חבר טוב"!

]]>