קרה לכם שבאתם פעם הביתה, מרוטים ומותשים, ורוצים רק להרגיש קצת את הבית, ומצאתם את עצמכם מול דלת סגורה? טוב אני לא ממש מאחלת לכם את זה. אבל הנה מה שקורה אצלנו כשזה קורה. אחת לשנה וחצי בממוצע. חישבתי.

אנחנו עולים כרגיל. במדרגות הרגילות, החבילות הרגילות וההתנשפויות הרגילות. נועהל'ה מתלוננת שהמוצץ כבד לה, חיליק, מאזן בקבוק של אבקת כביסה שישה ליטר, מתאפק לא להחטיף לה, כי אני ממש, אבל ממש עצבנית בימים שהוא בא שוב הביתה עם עונש (ארבעים פעמים "יותר לא אעשה קולות משונות בשיעור") והוא יודע שזה לא יהיה לו כדאי. איילה, לעומת כולם, במצב רוח מעולה. היה לה יום מצחיק בבית הספר, ומי צריך יותר מזה? "אז הממלאת מקום נכנסת אלינו לכיתה, מבקשת שנפתח מחברות הבעה ומתחילה לעשות לנו הצגות"... היא מדברת ומדברת, מתעלמת מכל הסובב. "והיא נותנת לנו דוגמה איך צריך לכתוב חיבור נכון :'אוי ואבוי' קראה שרה בבהלה"...( עוצרת להתפוצץ מצחוק). 'אוי ואבוי!! הנה הלכנו לאיבוד במדבר!' ככה היא חוזרת וקוראת בקול שבר ונהי"...

אני שולחת אליה פנים חמורות סבר ומבקשת לא לצחוק על מורות כשאני בסביבה. (הייתי פעם אחת מורה בעצמי ומאז נשאתי נדר שלעולם לא אתן לאיש להתבדח על שום מורה באשר היא). ואז בדיוק, אנחנו מגיעים לבית.

חיליק ונועהל'ה מסתערים על הידית, הם רוצים להניח כבר את הדברים הכבדים. אלא שדא עקא. הבית סגור! הבית סגור, והמפתח איננו. מטעמים מסוימים השמורים רק לנו, כנראה, אין לנו את המנהג האנושי לנעול את הדלת בלכתנו ובבואנו, אלא פעם ב, (עכשיו, כשאני חושבת על זה: בערך פעם בשנה וחצי..) ומשום שכך, אין לי מפתח כלל, ומשום שכך, גם, הדבר מוזר מאד, לכל הדעות.

"מי נעל"? שואל חיליק בזעם. נוזל הכביסה הענק הופך את פניו ארגמן, והוא נראה רצחני. "מי נעל את הבית"?

אנחנו מתחילים לדפוק. מישהו, בטח אבא , בתוך הבית, ונעל אותו מבפנים. אבל למה?

אנחנו מצלצלים בפעמון. ואז דופקים, ואז דופקים יותר חזר, ואז הולמים ממש.

אין קול ואין עונה.

"אוי ואבוי" מייללת נועהל'ה. "אוי אוי ואבוי!"

"חחחה.. אבוי" איילה לא מאבדת את מצב רוחה הטוב. כל כך מצחיק היה בשיעור הבעה. "קוראת נועהל'ה בבהלה. ושבר ונהי!"

"תשתקי כבר". חיליק הניח את נוזל הכביסה והוא מתבצר מאחוריו. "אמא, אני צריך לשירותים".

"גם אני" מצייצת נועהל'ה

אני משנסת את סנדליי ואת כל צמידיי, והולמת בדלת בחוזקה.

הוא לא שומע.

"אמא!" הבעת פניה המבודחת של איילה נעלמת באחת. "זה צריך להדאיג אותנו, שהוא לא עונה?"

האמת היא שכן. "לא", אני מחייכת אליה. "לכי קחי את נועהל'ה לגולדברג היא צריכה לשירותים. חיליק. לך גם אתה".

הם הולכים וחוזרים עם גדוד מילדיי השכונה. באמתה היה משעמם בחדר מדרגות עד כה.

"אני יכול גם לעשות אתכם רעש?" מבקש מוטי גולדברג הקטן.

הם מתחילים לדפוק, מגדילה לעשות דיני טור, היא חולצת את נעלי הבית שלה ושורטת את הדלת קצובות בקבקבי העץ. אני חושבת לעצמי איך הדלת הזאת לא נשברת? ואיך השינה שלו לא נשברת?

עוד שכנים שומעים את הרעש ומתחילים לעלות.

"אולי תיכנסו מהבית שלנו?" שואלת עלמה אחת מהקומה מתחתינו. "אני יודעת שעשו את זה בעבר".

"תקראו לבנים של טננבוים". מציעה ילדה אחרת. "הם אלופים בקפיצות קופים. אמא שלי אומרת שהם באו מהג'ונגל".

"אולי תעלו לגג?" מציעה מוניקה. שכנה אחת כעוסה תדיר בעלת קול צפצפני ומבט חודר מאחורי משקפיים עבים. היא גרה בכלל בבניין אחר אבל הרעש הבהיל אותה לזירה. "אפשר לקפוץ משם די בקלות אליכם".

"קפיצה מהגג אף פעם לא הייתה עניין מסובך כל כך". מסננת גברת אייזן מתחת לאפה. "את רוצה שזה ייגמר באסון?"

"אני רוצה שזה ייגמר". אומרת מוניקה בפשטות, ואין לדעת אם זה מתוך רחמים אלינו, או משום שהפרענו לה לשלאף שטונדה.

"טוב, אז בוא נמשיך" אומרת שכנה אחרת, טובה, עניינית ושוחרת שלום

אנחנו ממשיכים לנסות להעיר את הנם. כל הבניין מתעורר, חתולים, חולדות ונחשים נחרדים ממקום מחבואם במרתף יוצאים וזוחלים החוצה מן הבניין. אבל הוא לא.

"מה תעשי?" שואלת שכנה אחת בדאגה אמיתית.

"נמשיך לנסות". אני אומרת באומץ. "אם לא. נקרא לפורץ".

"איך אין לך מפתח לבית??" אומרת מוניקה בקול של זה –באמת- חוסר- אחריות -משווע.

"איך אין לך מפתח לפה". אני מתאפקת מלהגיב במאמץ.

**

חצי שעה אחר כך. כולם חזרו לביתם, מיואשים. אפילו מוניקה הלכה. ממלמלת כל מיני דברים שבטח לא הייתי רוצה לשמוע. השכנות האחרות הבטיחו לבוא כל כמה דקות לראות מה מתקדם.

אנחנו עדיין שם. סירבנו באדיבות אך בתוקף להצעות האירוח מצד כל השכנים הנדיבים. אסתי האס הביאה לכולם מים עם קרח. שכנה רחמנייה אחרת חילקה קרקרים ומעדנים.

נועהל'ה מכניסה את המוצץ לפה ומנמנמת על השטיחון בכניסה. איילה מתיישבת על המדרגה האחרונה ופותחת ספר ספריה. חיליק מציע לה עשר שקל אם תעשה לו את העונש. הם פותחים במשא ומתן.

בני אדם מוזרים הם. מוזרים וסתגלנים להפליא. תנו להם כמה דקות, והם מארגנים לעצמם חיים מחדש. ניקינו במגבונים את הפינה שבין הקיר לאופניים, ואנחנו יושבים שם ועוסקים בעניינינו כאילו כך אמור להיות המצב מששת ימי בראשית. אני מתקשרת לכל העולם בסלולארי. לאף אחד אין מושג, אבל הם מחכים לשמוע את ההתפתחויות. אבא שלי אומר לי שאין לי מה לדאוג, אבל בבת אחת הוא יוצא מהעבודה ועוד חצי שעה יבוא לפרוץ את הדלת אם לא תהיינה התפתחויות אחרות.

הזמן חולף. איילה כבר סיימה את העונש. חיליק מוחק את כל היודים והמם סופיות של המשונים והופך אותם לווים ותפים. לא עוזר כל ההסברים שלנו. הוא פוחד שהרב'ה, עולה חדש מאמריקה, יגיד שזה חוצפה לכתוב "משונים" כשהוא כתב "משונות". נועהל'ה נרדמה סופית. ונראה שהחיים ממשיכים לזרום בשלווה בבתינו הקט שבחדר המדרגות, ורק אני לא מוצאת את נפשי מרוב דאגה, אבא שלי בדרך לכאן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואז. פתאום. בלי שום הכנה או דפיקה, הדלת נפתחת לרווחה ואבא שלנו, בריא ושלם, פותח את הדלת.

אנחנו עטים עליו באיך למה נזעמים ומלאיי הקלה

"באמת לא יודע. נעלתי בטעות והיו לי אטמים באוזניים". הוא מתנצל. אבל האמת היא שהתשובה באמת לא משנה. העיקר שהוא בריא ושלם. העיקר שאנחנו בבית. שוב.

"כמה זמן אתם דופקים ככה"? הוא שואל

"ארבעים ושמונה דקות!" אני מתעדת בזעף

"אוי ואבוי!" הוא סופק כפיו בכאב אמיתי

"אוי ואבוי" אומרת איילה, שמצב רוחה הטוב חוזר אליה בבת אחת, ורואים עליה שהיא מתכננת איך בדיוק תספר לאבא על שיעור ההבעה המצחיק כל כך. 'אוי ואבוי קורא אבא בבהלה ובשבר ובקול נהי'...

]]>