נכדתי עומדת לחגוג השנה את בת המצווה שלה, ואנחנו לא נהיה בין המוזמנים. כולם אומרים שהילדים הם הקרבנות לגירושי הוריהם, וזה בהחלט נכון. אך רק מעטים מדברים על הסבא והסבתא שנותרים מאחור בתום התהליך הכואב.

כאשר בני התגרש מאשתו, ילדיהם היו די קטנים, בני חמש ושלוש. תנאי הגירושין הביאו למצב, שבו הם ראו את אביהם לעיתים רחוקות במיוחד במהלך השנים הראשונות שלאחר הגירושין. הם עברו לגור בעיר רחוקה מאוד.

למרות ניסיונותינו לשמור על קשר עם נכדינו, ואפילו שהיה בידינו צו מבית המשפט, אמם מנעה מאתנו את הקשר הזה בהתמדה.

מתנות לחגים ששלחנו הוחזרו אלינו מבלי שנפתחו, צ'קים ששלחנו לימי ההולדת מעולם לא נפדו, ושיחות הטלפון אליהם - הופנו תמיד לתא הקולי.

כאשר בננו הצליח להשיב לעצמו את הזכות לראות את ילדיו, הנזק כבר נעשה, והיה כל כך עמוק עד שהיה קשה מאד לתקנו.

בעזרת תמונות של הדודים, הדודות ובני הדודים, ניסינו להזכיר לילדים מי הם קרובי המשפחה הנשכחים שלהם, שרוצים מאוד להיות חלק מחייהם.

הילדים הביטו באנשים הזרים שהופיעו בתמונות, ללא כל רגש. כאשר סיפרנו להם סיפורים על אירועים משפחתיים בהם הם לקחו חלק בעבר, הם לא הצליחו לזכור כלום, בשל גילם הצעיר באותה תקופה.

חווינו חשדנות גדולה כלפינו – הוריה של אימם היו הסבא והסבתא היחידים שהם הכירו. אנחנו הפכנו להיות דמויות עמומות מהעבר, שהופיעו כך לפתע פתאום, וביקשו להיות חלק מחייהם.

קנינו מתנות, יצאנו לאכול פיצה ביחד, ניסינו ליצור זיכרונות חדשים של בילויים משפחתיים, אולם הם לא הצליחו להתגבר על העובדה שלא היינו חלק מחייהם במשך תקופה ארוכה כל כך. עבורם, היינו זרים.

אני מנסה לקבל את העובדה שבאיזה שהוא מקום, אמם מרגישה שהיא מגנה על ילדיה. כפי הנראה, היא חושבת שיש לנו השפעה שלילית עליהם.

הגירושין הקשים הפכו אותנו מבני משפחה לאויבים. הכאב והכעס שהיא מרגישה כלפי בננו, לא משאירים מקום לקבל את הקרבנות שנותרו לאחר התפרצות הרגשות הקשים והעוצמתיים הללו.

לפני שנים, כשכל העניין היה חדש והכאב עדיין טרי, חברים יעצו לי לשחרר. לשכוח מהילדים ולהתקדם הלאה. "יום יבוא והם יבינו מה נעשה להם, והם יחזרו מרצונם החופשי".

שנים עברו. חגיגת בת המצווה של נכדתי מתקרבת בצעדי ענק, ונכדתי אפילו לא מעלה על דעתה לתהות, מדוע סבתה נעדרת מהאירוע הכל כך משמעותי בחייה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

למרות שאינני יודעת מתי ואיפה יתקיים האירוע, אני כן יודעת מהו תאריך הלידה העברי שלה (אחרי הכל, האם לא הגעתי לבית החולים שעות ספורות לאחר שיצאה אל אוויר העולם? האם אין זאת נכדתי הראשונה, שהזניקה את מעמדי מאמא לסבתא?).

אני אעיף מבט בלוח השנה ואחשוב עליה. אני אתהה לעצמי מה היא לובשת, איזה דבר תורה היא אומרת, לאיזה מין אדם היא הופכת להיות.

אינני מאמינה עוד שהיא או אחיה יחזרו אלינו ביום מן הימים. יש לי הרבה נחת והנאה משאר הנכדים, אך תמיד נשאר אצלי מקום קטן בלב, שכואב ומתגעגע לשניים האלה.

הילדים הללו הם קורבנות חפים מפשע של גירושי הוריהם. ואנחנו, הסבא והסבתא, הדודים, הדודות ובני הדודים שלהם, גם אנחנו קורבנות של אותה המלחמה.

(רות נ. באום לAish)

]]>