סובלת מהשמנה? תסבלי גם מאפליה בחברה

האם נכון שאנשים שלא מסוגלים לשלוט בתזונה שלהם - נכשלים גם בתחומי חיים אחרים?

Mame | כיכר השבת |
פרופסור ג'אופרי מילר, פסיכולוג המרצה באוניברסיטת ניו יורק וניו מקסיקו, פרסם בטוויטר שלו ציוץ שנוי במחלוקת שהכעיס סטודנטים רבים. וכך הוא כתב: מועמדים שמנים יקרים לדוקטורט: אם לא היה לכם את כוח הרצון להפסיק לאכול פחמימות, לא יהיה לכם מספיק כוח רצון לחבר את עבודת הדוקטורט שלכם.

גלי הביקורת גרמו לפרופסור למחוק מיד את הציוץ הפוגע, ולפרסם הודעת התנצלות שבה הוא טען שהציוץ שלו אינו משקף את תנאי הקבלה של האוניברסיטאות.

אולם, הוא הותיר בעקבותיו את הדיון בנושא "כח הרצון של השמנים" בדורנו. האם זה נכון שלאנשים שאינם מסוגלים לשלוט בתזונה שלהם - יש פחות כוח רצון בתחומי חיים אחרים?

עוד בתקופה שהייתי תלמידה, נתקלתי בהבדלי הגישות שיש בין שמנים לרזים. ישבתי פעם עם חברתי שרון, שבמקרה הייתה קצת יותר שמנה מהרגיל, לשתות משהו בבית קפה.

פטפטנו על בחינות המחצית, ואז, פתאום, בלי שום קשר, היא התפרצה: "יודעת שאני שונאת אותך? את כל כך רזה שזה לא פייר. בגלל זה לא משנה כמה תצליחי במבחנים שלך, בכל מקרה תוכלי להתקבל לאן שרק תרצי".

הייתי המומה. שרון חשבה שהחיים שלי קלים יותר רק בגלל שאני רזה. היו לי מספיק בעיות משל עצמי, ובכנות, הן נראו לי הרבה יותר קשות מקצת עודף משקל. למעשה, נראה לי שאין בכלל לשרון מה לקנא בי.

היא הייתה פי שתיים יותר חכמה ממני, מה שאומר שאני הייתי צריכה ללמוד הרבה יותר קשה כדי להשיג את אותם ציונים. היה לה אישיות הרבה יותר נוחה משלי - היא הייתה משעשעת, קלילה וטובת לב.

מעל לכל, הייתה לה משפחה מושלמת, וילדות שלפחות בעיניי נשמעה אידיאלית. אז במה בדיוק היא מקנאה? היקף מותניים צר יותר?

"מה? תגידי מה יש לך בכוס? אולי שתית קצת יותר מדי", אמרתי, משום שלא הצלחתי להעלות בדעתי שום תגובה אחרת. אבל מיד הבנתי שחבל שאמרתי את זה.

"מבינה. לזה בדיוק התכוונתי. גם אני וגם את שתינו שתי כוסות, אבל בשבילי זה יותר מידי ובשבילך זה בסדר, נכון? בגלל שלאנשים שמנים אסור לשתות או לאכול בלי שכולם יחשבו שאין להם משמעת עצמית". הסתבכתי.

מה עובר עליה? אני אפילו לא הייתי מגדירה אותה כ"שמנה". לא היה לי שום מושג למה היא פתאום כועסת כל כך. לקח לי הרבה זמן כדי להבין.

מבחינה תרבותית אנחנו מניחים שאנשים רזים יותר – הם שמחים יותר, בעלי משמעת עצמית טובה יותר ומצליחים יותר מעמיתיהם השמנמנים. אולם בחינה יותר עמוקה של הדברים מגלה שההנחות הללו פשוט לא נכונות.

הרבה אנשים רזים רק בשל הנתונים הגנטיים שלהם. ולהיפך, לרוב האנשים שמתמודדים עם עודף משקל יש חילוף חומרים טבעי איטי יותר. ואפילו במקרים שבהם אדם שמן סובל בשל חוסר כוח רצון לעמוד בדיאטה, זה לא אומר שהוא אינו יכול לשלוט בעצמו בתחומים אחרים בחייו.

והדבר נכון גם לגבי רזים שעובדים קשה כדי לשמור על משקלם - יתכן שהם הולכים להתעמל כל יום, אבל זה לא אומר שכוח הרצון הזה חל על כל תחום בחייהם. לכל אחד יש יצר הרע וקושי להתמודד - בדברים ייחודיים שלו.

כוח רצון הוא תכונה שכולנו קיבלנו, אולם כמו כל שריר, אנחנו צריכים להשתמש בו כדי שהוא יישאר חזק וימשיך לתפקד.

מחקרים חדשים מראים שמשמעת עצמית שמופעלת בתחום אחד או בזמן מסוים ביום, עלולה להקשות עלינו לשלוט בתחומים אחרים.

בטאון האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הביא כמה מחקרים שמוכיחים זאת, כמו לדוגמא המחקר על 'ויסות עצמי וצמצום משאבים מוגבלים': האם שליטה עצמית דומה לשריר? כמו כל שריר אחר, גם השריר של כוח הרצון מתעייף.

הרב דסלר זצ"ל (בספרו 'מכתב מאליהו') אומר שאנחנו יכולים תמיד להסיט קדימה את נקודת הבחירה שלנו, בתחומים השונים בחיינו. כל מאבק בסופו של דבר הופך להיות הרגל שכבר בא בקלות. לדוגמא, ברגע שאדם השתמש זמן מספיק בכוח הרצון שלו כדי להתגבר על צריכת ג'אנק פוד, הוא בסופו של דבר לא יצטרך יותר להשתמש בשריר המשמעת כדי להתנגד להרגל הזה.

ההרגל יישאר מאחוריו, והוא יוכל לנצל את כוח הרצון על מנת להתקדם הלאה בתחום אחר שבו כרגע נמצאת נקודת הבחירה שלו. הרעיון הזה מעודד אותנו, שלמרות שכוח הרצון עלול להיחלש, אנחנו לא תלויים רק בו, אלא זקוקים לו רק עד לנקודה שבה השינוי הופך להרגל.

הטענה שלתלמידים שמנים יש פחות כוח רצון ממש מופרכת מיסודה. אפילו אם הם שמנים לא בגלל גנטיקה אלא בגלל הרגלי תזונה גרועים, זה עדיין לא מלמד על המוטיבציה והמשמעת העצמית שלהם בשאר התחומים.

ובאמת, ההצלחה של אנשים שמנים לגמרי לא תלויה במידת הבגדים שלהם. הבעיה, שדעות קדומות לא מתבלבלות מהמציאות, והדעה הקדומה הזאת נגד שמנים עדיין קיימת, למרות העובדה שאנשים מבינים בשכלם שאין קשר בין משקל לבין עצלות.

האפליה נגד שמנים מתרחשת אפילו בין רופאים למטופלים, שזה מקום נוראי להימצאות אפליה מכל סוג שהוא. מחקר חדש גילה אחוזים עצומים של רופאים בעלי דעות קדומות בלתי מודעות נגד פציינטים שמנים.

מחבר המחקר, דיויד מילר, אומר שההנחות המוקדמות האלה ביחס לשמנים, עלולות לפגוע באופן משמעותי בטיפול שהרופא מציע: "אם רופאים מניחים שפציינטים שמנים הם עצלנים או חסרי כוח רצון, יהיו פחות סיכויים שהם ישקיעו את זמנם כדי לייעץ לפציינטים על שינויים בסגנון החיים שהם יכולים לעשות".

וההנחות השגויות האלה על השמנים חלחלו כמעט לכל תחום בחיינו, כולל חנויות, בתי ספר ומקומות עבודה. פרופסור ג'אופרי מילר בסך הכל ביטא בפומבי את מה שרבים חושבים בשקט - ואינם אומרים.

חכמינו למדו אותנו: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. אנחנו לא מספיק מודעים לאפליות הקטנות שאנו עושים, לדרך בה אנו ממהרים לשפוט את האדם על פי חיצוניותו.

בחברה שאמורה להאמין שאין לשפוט את היין על פי הקנקן, לצערנו - זה בדיוק מה שרבים מאתנו עושים. הבה ננסה להיות מודעים לדעות הקדומות הללו ולהילחם בהן, וכך נוכל לאמץ לעצמנו דרך חיים שאינה שופטת ומבקרת!

(שרה דבי גוטפרוינד, Aish.co.il)

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית