לא אחת מזמנים לנו החיים מצבים בהם אנו נוכחים למציאות בה השתדלנו, תיכננו, כי לכאורה ידענו מה רצוננו ולקראת מה אנו חותרים אלא ש... לצערנו התנהלו הדברים באופן שונה מכפי שציפינו. יש ולעתים באופן השונה בו התנהל בענין היה כ"כ רחוק וקיצוני מן הצפיה שלנו הן לטוב והן למוטב.

מצב מעין זה עשוי במקרה הטוב להביא את האדם לתובנה כי תמיד ההשגחה העליונה היא היא המכוֶונֶת מנווטת ומושכת בחוטים למרות שנראה במבט חיצוני כי פועלו של האדם ורצונו הובילו אותו לכך.

תמונת המצב כדלהלן, תתן לנו להבין כי לכאורה אם משוּדֶכֶת מסוימת בחרה סגנון ומנטליות התואמים לציפיותיה, לכאורה כתוצאה מכך היה מן הצפוי כי לא נכונו בעיות או קושיים לפחות לא בתחום שהיה ברור לה מלכתחילה שתוכל לממש עם אותו משודך.

אך מה קרה למעשה? ניווכח כי מתוך פנים חייה גם במצב מתוכנן ביותר נתונה היתה בתוך נסיון אליו לא יִחלה וכלל לא ציפתה, מצב שבעבורה היה קשה ומטריד.

כאן ניצבת השאלה האם יצליח האדם לבחור את הבחירה הנכונה? האם יסוג לאחור? ואולי תהא לו הזכות לחיות נכון ונבון מתוך בחירה נכונה את אותה מציאות ממש.

הרב וולבה מסביר כי הבחירה הבסיסית היא כיצד אדם משתמש בתכונותיו כי הרי תכונות אי אפשר לעקור, רק תלוי כיצד משתמשים בהם וזוהי הבחירה הגורלית והרבה דרכים בפני האדם בניצול תכונותיו לטובה.

נתבונן בתמונת המצב הבאה ונראה אם תהיה כאן בחירה נכונה?

והנה סיפור: עוד בעודה רווקה היתה מהרהרת... בעלי לעתיד יהיה אדם פתוח שהמנטליות שלו תחייב יציאה פה ושם למסעדה לארוחה זו או אחרת. "בעבורי זה הכרחי וחייב להיות בנורמה לא אוכל להתפשר", היתה חושבת לעצמה.

היא נישאה ב"מזל טוב" אכן ב"ה רווח לה. בן הזוג אליו היתה נשואה בעבורו יציאה למסעדה היה זה גם צורך של מידי פעם וב"ה מאחר וגם היה זה רצונה, דעותיהם לא היו חלוקות בענין זה. אלא ש...

לאחר פעמים רבות קרה והנה פעם אחת בסיימם ארוחה חלבית דשנה הבטיחה לעצמה בנחישות שהיא לא, לא יוצאת עמו יותר לסעוד במסעדהלעולם! זהו, בזה תם הענין ולא יִשנה! כך גמרה אומר בינה לבין עצמה, דַי פסקה לא אוכל יותר לשאת את המבוכה, האי נוחות, הבושות והסבל, די!

אמנם נשאר בה הצורך לסעוד מחוץ לבית, אך מכיוון שהתעוררה תופעה שהיתה עבורה בלתי נסבלת, היא העדיפה לאכול בבית בין ארבע קירות, מאשר לסעוד במסעדה עם עוד מספר זוגות עיניים מסביב.

לא, שלא תבינו לא נכון, הם תמיד ישבו במקום צנוע ושקט וכלל לא ראוותני אך למרות זאת היה ברור לה שלה זו תהא הפעם האחרונה.

עבר הסתיו - גם החורף תם, הגיעו ימים של קיץ, הוא כהרגלו הציע לה מידי פעם יציאה והיא - מסרבת.

פעם טענה שהיא עייפה מידי, בפעם נוספת התנצלה כי היא אחרי ארוחה. הוא לא הבין והיא - לא הסבירה את עצמה מעבר לכך. הוא הפסיק להציע יציאה לארוחה בחוץ, היא נראתה מרוצה מהענין.

ערב אחד - יום נישואיהם הרביעי החליט ויהי מה "לכבוד יום הנישואין זה לא יתכן" הן זכור לו מימים ימימה כי בעבר נאותה ושמחה על היוזמה, היא שידעה כי זה ערב יום נישואיהם - חששה לסרב. חשבה - מוטב אעשה רצונו ו... ה' יעזור.

הם פסעו לעבר מסעדה שקטה וצנועה בפינת הרחוב, תוך דקות מעטות מצאו עצמם מתיישבים לצידי השולחן. בעלה הלך להזמין דבר מה עבורהּ - לשמחה.

בשולחן לצידה ראתה זוג נשוי משכבר הימים שזה עתה סיימו ארוחתם והנה... מה היא רואה? בעלה של אותה גברת משהק לאחר הארוחה ומשמיע קולות והיא - רעייתו, עומדת לצידו תומכת, מסבירה פנים, אומרת מילה טובה, מעודדת ומרגיעה אותו ואט אט בסבלנות רבה הוא נרגע.

היא משתוממת! הן בדיוק, בדיוק משום סיבה מטרידה זו החליטה בנחישות שלא לאכול עמו בחוץ. לאחר נישואיה גילתה כי בעלה משהק לאחר כל ארוחה. נו מילא בבית עוד איכשהו יכלה להסתדר עם הקולות שלו אבל בפורום בשמחות או במסעדה היה הדבר מוציא אותה משלוותה בצורה שלא תתואר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

היא חשה שלחץ הדם אצלה היה עולה לגובה רב והיא פשוט התביישה. היא חשה כי ברצונה להיעלם מהמקום, על כן גמרה אומר בנפשה כדי להקל מעט מעל סיבלה שיותר היא לא יוצאת עמו למסעדות.

ומה קורה הערב - ערב יום נישואיהם הרביעי, לצידה: הקב"ה זימן לה דוגמא להפליא של אישה המתמודדת עם אותו הדבר בדיוק אך בצורה בוגרת יותר, אישה התומכת בבעלה בעת השיהוקים ולא שוכחת להפטיר מילה מרגיעה, היא מקבלת אותו ויש לה יכולת להכיל את המצב ועוד לחוש טוב עם עצמה, האם אפשר גם אחרת?

בעלה הגיע עם התפריט האהוב עליה, היא חשה כי הפעם הוא יהיה טעים וערב יותר. כל אותה עת הרהרה על גבורת הרוח של אותה אישה שנכחה לצידה. בתום הארוחה מצאה עצמה רגועה מתמיד ולא מפחדת כ"כ מהבאות.

כאשר הוא הותקף במנגינת שיהוקים כהרגלו עמדה לצידו משתדלת להפנים את שרצתה.

ערב יום הנישואין (שהוא משורש נ.ש.א) "להיות נשואה כבר ארבע שנים ולגבוה ולהתרומם בקומה הרוחנית שווה ביותר".
היא נראתה מרוצה ומחויכת היא שמחה להיפגש עם הטעם של הבחירה הנכונה להיות תומכת ומבינה, אשריה!

(הכותבת הינה בוגרת מכון י.נ.ר והמאמר באדיבותם)

]]>