הקשר הראשון שלי עם משפחות הגיבורים החל במכתב מהרבי מליובאוויטש שהתקבל אחרי מלחמת ששת הימים. הרב יצחק ("איצ'קה") גנזבורג ז"ל שעבד אז בצעירי אגודת חב"ד קיבל מהרבי מכתב בו הרבי מבקש לדאוג למשפחות הנופלים במלחמה.

הרבי ציין שלמרות שהיו ביניהם כאלו שבחייהם לא תמיד הקפידו על שמירת כל התורה ומצוות, אבל עכשיו הנפשות שלהם מתחננות ומבקשות שידאגו לילדיהם.

כשקיבל את המכתב לא ידע ר' איצ'קה מה לעשות בו. אף פעם לא טיפלו קודם לכן בנושא הזה של משפחות הגיבורים, ואז גיטה שתחי', אשתו, הציעה שיבואו אליי כדי לשוחח אתי.

אובדן אישי

כשבועיים לפני-כן, בשבת קודש, ל' בסיוון תשכ"ז נפל בעלי דוד ה' יקום דמו בתעלת סואץ, ולאחר שקמנו מה'שבעה' הלכתי לבקר אישה מגבעת ברנר שבעלה, חברו הטוב של דוד, נהרג יחד אתו.

אישה זו, שעד היום אנו חברות טובות ושומרות על קשר, היתה אז בהריונה הראשון, וכאשר הגעתי לבקרה אמרה לי "טוב, לך קל יותר, לך יש אמונה!"... ביקור זה הוכיח לי שאפשר להקל במעט על הכאב של נשות הגיבורים (לאורך כל הדרך העדפנו לכנות אותם "משפחות הגיבורים" ולא "אלמנות ויתומים").

כשהגיעה אליי ההצעה של הרבי חשבתי לעצמי כי חובה להפוך את האסון שלי למשהו חיובי, שמתוך האסון תצא עזרה למשפחות המתמודדות. וכך הסכמתי לקבל על עצמי את התפקיד ולפעול עם המשפחות.

שיחת אלמנות כואבת

איך נכנסים לבית כואב שכזה? – ובכן, בדרך כלל כשנכנסנו בפעם הראשונה אמרתי "שלום", ואחר כך זה כבר זרם מעצמו, כשבכל פעם השיחה נושאת אופי שונה, מתאים לדיירי הבית.

לפעמים הייתי אומרת לאשת הגיבור-הקדוש: "במקרה הייתי כאן בסביבה, ידעתי שאת גרה כאן ורציתי לדעת כיצד את מסתדרת עם הילדים".

באחד המקרים שפכה בפניי האישה את כל ליבה. במשך זמן ארוך ביותר היא דיברה על הקשיים העומדים בפניה, על הילדים, על המשפחה המורחבת. אחרי שסיימה לדבר ולבכות אמרה לי "דיברתי ודיברתי, יופי, עכשיו את יכולה ללכת הביתה, לספר על כך לבעלך, ואתם יכולים לצחוק עלי"...

עניתי לה: "נכון, אני באמת אלך עכשיו הביתה, אבל לא אספר על כך לבעלי"... כשהסברתי לה את מצבי נשברו כל המחיצות ונוצר בינינו קשר הכי חם ופתוח.

בכלל ניסיתי מאוד להיכנס לראש של האישה שאצלה ביקרתי. אתן דוגמא קיצונית אחת: הגענו פעם לביקור בבית אשר לאלמנה היו שישה ילדים, הפתיליה עמדה על הריצפה, העוני זעק מכל כיוון ומראה החדר היה עלוב ביותר.

חשבתי שאולי המארחת שלי רואה אותי כמין נציגה רישמית, משכילה, ואולי לא נוח לה עם זה. מה עשיתי? התיישבתי על ידה ושאלתי: "את מפרס? תגידי לי, איך את עושה את האורז שלך? כבר הרבה פעמים ניסיתי להכין אורז, אבל זה לא יוצא לי אחד אחד, אלא כמין דייסה"...

ברגע שהייתי אתה בזירה שאותה היא מכירה היטב, אורו עיניה ממש. היא הסבירה לי צעד אחד צעד כיצד להכין אורז שיצא טוב. רק אחרי כן נוצר בינינו קשר הדוק.

הקשר הזה נמשך והתחזק עד כדי כך שכאשר התלבטה לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיה, שאלה לדעתי וכך הגיעו ילדיה ללמוד בבי"ס דתי.

החכמה היא לא לבוא בתחושה של עליונות אלא להיות בגובה העיניים.

 עם יתומי הגיבורים החוגגים בר מצווה. שניה משמאל לצד הנשיא נבון: שפרה מרוזוב (צילום: צילומסך)עם יתומי הגיבורים החוגגים בר מצווה. שניה משמאל לצד הנשיא נבון: שפרה מרוזוב (צילום: צילומסך)

טיול לחברון ופיגוע

בחול המועד סוכות תשכ"ח ארגנו טיול משותף לקבוצה גדולה של נשות הגיבורים (שני אוטובוסים מלאים) שהחל בגוש עציון, עבר לחברון ומשם לכותל המערבי.

בגוש עציון קיבל את פנינו חבר הכנסת חנן פורת, אשר הוריו הצטרפו כידוע, בהיותו בן חצי שנה, לקיבוץ כפר עציון וממנו פונה עם שאר ילדי המקום בתחילת מלחמת השחרור.

בעת המלחמה שירת בצנחנים והשתתף בשחרור ירושלים ואחרי המלחמה היה מהשבים לגוש עציון. ברור שהמקום היה עדיין דל ביותר, אבל את פנינו קיבלו עם המעט שהיה להם, באופן יוצא מן הכלל. במין שוקת-מתכת הפוכה של לול תרנגולות הכינו כיבוד של פירות ופורת החל לדבר אל האורחות.

אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק הקצבנו לו, אבל אני כן זוכרת שזמנו תם והוא המשיך לדבר. רמזתי לו על השעון, אך הוא התעלם ודווקא עובדה זאת היתה נס של ממש.

לא ידענו שבאותם רגעים היה פיגוע בחברון, וכאשר האוטובוסים שלנו הגיעו לחברון הסתיים כבר הפיגוע וכל שראינו היה כיצד מוציאים בג'יפים פתוחים את הפצועים.

אז קודם כל זה היה נס, אך עבורנו זה היה גם ניסיון לא פשוט. הנשים שהיו אתנו, והיו בלאו הכי רגישות מאוד בשל מצבן המיוחד, התחילו לבקש לנסוע מייד הביתה. אפילו מאוחר יותר, כשכבר הגענו לכותל המערבי, היו שלא רצו לרדת מהאוטובוס וביקשו לנסוע מייד הביתה.

ראיתי שהטיול שלנו עומד להתקלקל ואמרתי: "בסדר בנות, מי שלא יורדת מהאוטובוס צריכה לקנות גלידה על חשבונה לכולן", וכך, בעקבות מילים אלו ראיתי את כולן יוצאות אל הכותל המערבי.

המראה הזה עומד לנגד עיניי גם היום. זה היה איום ונורא, משום שרבות-רבות מן הנשים היו לבושות בשחור. נשים על יד הכותל רצו לדעת מי הקבוצה הזו, ולא ידעתי איך לצאת מזה בכבוד...

הדבר הכי טוב שקרה בטיול הזה הוא מערכת הקשרים שנרקמה בין אישה לרעותה. הן ישבו במהלך הנסיעה ופטפטו על הילדים ועל הקשיים, על האתגרים ועל כל הנושאים המעניינים והבוערים והעניקו כתף תומכת אחת לשניה, לפחות בהקשבה ובהבנה.

זאת בנוסף ליחסים שנמשכו אחר כך והתהדקו עם השנים עד כדי כך שהיו ילדים במשפחות הגיבורים שנישאו ביניהם כתוצאה מידידות האמהות.

ריפוי על ידי אהבה

מאותו חג סוכות המשכנו בכל חג את המפגשים עם הנשים: בחנוכה ערכנו מסיבת חנוכה לאמהות וילדים. פניתי ליהודי מהולנד, יצרן צעצועים, שלחתי אליו את גילאי הילדים והוא שלח לחנוכה צעצוע לכל ילד בהתאם לגילו.

מסיבת חנוכה שנערכה בבית צעירי אגודת חב"ד שבכפר חב"ד היתה הצלחה לא-רגילה. עומד למול עיניי ילד שאימו הביאה אותו למסיבה למרות מחלתו הקשה שהיתה, לא עלינו, בשלבים מתקדמים ביותר.

האם התקשרה אליי וסיפרה: "את יודעת מה הבן שלי אמר לי כשהגענו הביתה מכפר חב"ד? – הוא אמר: כאן האנשים אוהבים אותי באמת!"

זה נכון. הסיסמה המרכזית שלנו היתה "ריפוי על ידי אהבה" וזה היה אפשרי רק תודות לאנשים ולנשים היקרים מאוד של כפר חב"ד.

לא תאמינו עד כמה כל משפחה בכפר תרמה מעצמה לעניין: משפחות אירחו משפחות לשבתות, גם כאלו שיש להם בתים קטנים ומשפחות ברוכות, לא נמנעו מלהשתתף.

אנשי הכפר דאגו שהכל ידפוק, שהכל יתקתק וברור שהכל נעשה בהתנדבות, כאשר אף אחד לא חולם אפילו לבקש תמורה.

פעם הגיעו המתנדבים לקיבוץ שלא אזכיר את שמו. צעירים על יד שער הקיבוץ התנפלו עליהם "דתיים, לכו מפה!" נוצרה מהומה קטנה וזקן אחד ניגש לראות מה קורה. הוא אמר: אתם מחב"ד? איזה יופי, תיכנסו, אנחנו כבר מצפים לכם!"

מעניין שבאחד המושבים, שנה אחרי שהבאנו משלוח מנות, פתאום ראו המתנדבים שלנו אנשים רבים הולכים כשבידיהם משלוחי מנות. והסבירו להם: בשנה שעברה אתם הייתם כאן עם משלוח מנות והחלטנו שלא צריך לבוא מכפר חב"ד עד צפון הארץ לשם כך, אנחנו יודעים לארגן זאת בעצמנו....

מאוד השתדלתי במשך השנים ליטול חלק גם בשמחות: חתונה, בר מצווה וכדומה, ולא פעם כשהגעתי לשמחה כזו, אמרו לי חברותיי "ידענו שתבואי!"

פעמים רבות לא נסעתי לבדי והצטרפו אליי יהודים מכובדים מהכפר, אני זוכרת את החסיד המפורסם שעלה מרוסיה, ר' ברק'ה חן ע"ה מגיע ביחד אתי ועם נכבדים נוספים לברית של תינוק שנולד כחצי שנה אחרי המלחמה וכיבד בכך מאוד את בעלי השמחה.

יתומי צה"ל

הכיווּן של הפעילות היה טיפול דווקא במשפחות אשר להן ילדים. נשים שעדיין לא ילדו ילדים בנו את חייהן קצת יותר מהר, למרות הכאב והמשבר. אנחנו חשבנו אז שבבית אשר בו האימא חזקה, היא גם מסתדרת טוב יותר עם הילדים ויש אווירה בריאה יותר בבית כולו.

אגב, חלק גדול מהרעיונות שהעליתי בנוגע לפעילות עם האלמנות, הבאתי אתי מבית הוריי.

אבי ע"ה היה רבה של הולנד, ואחרי מלחמת העולם השניה הוא עצמו אסף יתומים והביאם לביתנו כדי לחגוג עמם ועבורם את החגים.

אני זוכרת שכילדה זה לא היה לי קל שאני חולקת את תשומת הלב של הוריי עם ילדים זרים, אולם כשהתבגרתי וכאשר המציאות שלחה לעברי נשים וילדים שנזקקו לכך – עלה הרעיון ההוא מבית אבא, וכך התחלנו בפעילות החגים שלנו, כאשר הרבי מעודד אותנו במכתבים.

מנחם בגין זמנחם בגין ז"ל מאחל מזל טוב לחתני בר המצווה, יתומי צה"ל (צילום: צילומסך)

ליל הסדר בכפר חב"ד

הכל יודעים שליל הסדר הוא החג הכי משפחתי שיש. גם בצא"ח הבינו שבחג זה לאישה הכי קשה להיות בביתה, ואפילו להתארח אצל קרובי משפחה. היא רוצה בחג זה לברוח מהמציאות, ונשות כפר חב"ד יצרו עבור המשפחות מציאות חדשה, חגיגית ולא מוכרת.

הקושי הגדול כמובן היה למצוא משפחות מארחות רגישות ונעימות, אבל בכפר שלנו הקושי הזה התברר כלא קשה; נשים מהכפר פתחו באופן יוצא מן הכלל את הבתים ואירחו ליום הראשון של פסח משפחות עם ילדים – עם כל הלב ממש.

הקושי הנוסף היה ארגון ליל הסדר. אל תשכחי שהיה זה לפני עידן הקייטרינג והכלים החד פעמיים. ר' איצ'קה נטל על עצמו את הארגון. נשים מהכפר שביניהן אני זוכרת את הגב' רחל לוין והגב' עליזה ספרנאי הגיעו כדי להכין את המטעמים, והיות וכל משפחה מארחת בכפר הצטרפה גם לחגוג את ה'סדר' עמנו,

היינו חייבים לבשל ולהכין הכל לפי כל ההידורים של כל משפחה ומשפחה, כאשר גיטה מנצחת על המלאכה הזו.

בבית שז"ר נערכו השולחנות החגיגיים. את סדר הישיבה אירגנו באופן שלא יבלוט מי-הוא-מי ומשפחות הגיבורים התערבבו יפה עם משפחות אנ"ש.

על מנת שאירוע כזה יצליח היינו חייבים גם לחשוב על פרטי-פרטים. למשל: הבאנו צעצועים, הבאנו עגלות ולולים לתינוקות שיירדמו ועוד.

האווירה היתה מעל ומעבר למצופה. חיבקנו את המשפחות האורחות באהבה וכל אחד השתדל לשמח. אני למשל זוכרת את ר' אברהם לידר שקם והחל לשיר את "חד גדיא" ב... ערבית. הנשים יצאו מגידרן לשמוע אותו.

אני רק רוצה לציין עובדה ידועה: זו היתה למיטב ידיעתי הפעם הראשונה שערכו סדר ציבורי. בימינו יש לכל מיגזר ליל סדר ציבורי ואירגונים רבים למדו כבר את השיטה, אבל אז זו היתה פריצת דרך, חידוש שהיווה חוויה בלתי רגילה.

הרבי מעודד

הצ'ופר הגדול שקיבלנו בשל כל הטורח הזה, הגיע מהרבי. בהתוועדות לפני החג אמר הרבי שבשעות אלו מכינים סדר ציבורי בארץ ויש לו הרבה נחת רוח מזה.

באחת השנים שלח לנו הרבי 100 וכתב: "השתתפותי האישית בהוצאות מסיבת חנוכה"!

בכלל קיבלנו המון עידוד לאורך כל הדרך. אני זוכרת שפעם הרבי ענה לי שעלי לראות בכל אחת ואחת מהנשים הללו בת שרה, רבקה, רחל ולאה"...

אני מנסה לעבור על השנים שעברו ולהיזכר באירועים מיוחדים, ואני נזכרת בהוראה נוספת של הרבי:

לאחר שהרבי דיבר קרא לנשי ובנות ישראל להדליק נרות שבת קודש, ביקש הרב לייבוב ע"ה שנשלח לכל ילדה מבנות הגיבורים מתנה פמוט.

אני ממש חששתי שפמוט בודד עלול להיראות לילדות כנר נשמה והדבר לא יתפרש נכון, ועל כן הצעתי שנשלח שני פמוטים, אבל הרי הרבי הדגיש שילדה תדליק רק נר אחד. אם כן מה עושים?

הרבי ענה לנו שנשלח באמת שני פמוטים, אבל נכתוב לילדות שידליקו בינתיים רק נר אחד וישמרו את הפמוט השני עד אחרי החתונה.

הרבי גם הוסיף שהוא רוצה שהפמוטים ששולחים לילדות יהיו על חשבונו.

בשנת תשל"ד נסעתי לחצרות הקודש, אל הרבי. לפני נסיעתי כתבתי לכל חברותיי, נשות הגיבורים ואמרתי להן שמי שרוצה יכולה לשלוח אתי מכתב לרבי.

קיבלתי מכתבים רבים אבל מכתב אחד נכתב על חתיכת נייר והוא היה דווקא מופנה אליי ולא לרבי. האישה כתבה: "שפרה, תגידי לרבי שכבר נשבר לי, אני רוצה להתחתן".

לא ידעתי מה לעשות במכתב זה ולאחר התלבטות קצרה העברתי אותו לרבי כפי שהוא. באותו ביקור, הו הרגשתי אחריות כבדה כשליחה של נשים כה רבות, הרבי ברך אותה שתזכה להקים בית, וכעבור פחות משבועיים הכירה בחור רווק אשר עימו נישאה.

היא אמרה פעם למישהו בעפולה: אתה יודע מי היה השדכן שלי? – הרבי מליובאוויטש.

בר מצווה אישית לבני הנופלים

בהזדמנות אחת העלה ר' איצ'קה את הרעיון לחגוג בר מצווה לבני הנופלים. צריך להבין כאן את ההליך הפסיכולוגי: במשך שלוש עשרה שנים מצפה ילד לתאריך החשוב בחייו, ומגיל עשר הוא כבר "רואה" את עצמו ביום חגו הגדול.

ואז בום-טראח, קורה אסון ולאימא אין כוח/חשק/ראש/אנרגיה לא לבר מצווה ולא לחלומות של בנה.

מה עושים? – ביקרנו בביתו של כל אחד משישה עשר הילדים שנבחרו בשנה הראשונה ויצרנו עימו קשר אישי. בעל אולם שמחות בתל אביב תרם את האולם לאירוע, גורמים ממשרד הביטחון הגיעו לחגוג ועל מנת לעשות את האירוע יותר אישי ופחות המוני.

הדפסנו הזמנה אישית עבור כל ילד, כאשר שמו בלבד חתום על ההזמנה, וכל ילד קיבל רשות לשלוח הזמנות למאה מוזמנים משלו.

את חגיגות בר המצווה המשכנו לקיים עם צעירי חב"ד במשך שנים, כאשר מספר הילדים עולה ומגיע עד למאה ושמונה ילדים.

ד"שים חמים לאחר שנים

לפני מספר חודשים דפק בדלת ביתי מישהו ואמר: אני חושב שאת לא זוכרת אותי, אבל לפני 38 שנה עשית לי בר מצוה". היה לי מזל וזכרתי את שמו, את שם אימו ואפילו את שם הרחוב בו גרו. אותו נער של פעם ואיש של היום, אמר שהוא מרגיש קירבת משפחה לחב"ד...

בכלל היו שאמרו לנו, ושמענו זאת אפילו מפסיכולוגית שעבדה בשיקום אלמנות המלחמה והתארחה יחד עמן בכפר, שאנחנו מצליחים לרפא על ידי אהבה. היו שטענו שהעבודה שעשינו עם כל כך הרבה איכפתיות והתמסרות, היתה טובה יותר מאנשי מקצוע למיניהם.

תם ולא נשלם

הסיפור שלי תם אבל לא נשלם. הייתי רוצה לספר שהסתיימו כבר המלחמות, אין יותר אלמנות מלחמה, אין יותר יתומי פעולות איבה – הכל בסדר ולי אין עוד עבודה. אבל לצערי הציפיה למשיח עדיין לא התממשה.

ברוך ה' שכיהודים מאמינים בני מאמינים אנחנו יודעים בוודאות שהנה-הנה זה מגיע והתקווה הזו מחזקת ונותנת כוח לחזק גם אחרים.

(ראיון: פרדי ברוד. באדיבות "משפחה חסידית", המוסף למשפחה של עיתון כפר חב"ד)

]]>