פרק א': הנערה שברחה מן המנזר

פרק ב': אתמול היה יום כיפור!

פרק ג': מזוזה בפתח החדר במנזר

פרק ד': "את גויה!!!"

פרק ה': את משחקת באש!

פרק ו': הבריחה מן המנזר

פרק ז': אש לוהטת של נרות שבת

פרק ח': האוכל שגרם לה להקיא...

תקציר הפרקים הקודמים:

טוני מגלה את העם היהודי, ובצעד אמיץ במיוחד בורחת מן המנזר השמור בו הייתה נזירה מצטיינת. בבריחתה היא מגיעה למשפחה יהודית בלונדון.

החלטת שאת רוצה לחיות כיהודייה. איך ממשיכים? מה הצעד הבא?

"סנדי סיפרה לי על קולג' ללימודי יהדות במינסוטה בראשות הרב מאניס פרידמן והמליצה לי ללמוד שם. הבעתי את הסכמתי; לא חשבתי שהיא מתכוונת שאעשה זאת מיד. לא היה לי כסף לטיסה, לא דרכון ולא כלום, אבל בסופו של דבר, בעזרת השם ושליחיו הטובים, עליתי על מטוס לצד אחד לכיוון ניו-יורק; שם, הוחלט, אכנס ל-‏770 ומשם אפגוש מישהי שתסע איתי למינסוטה, ללימודים.

סנדי הנחתה אותי עוד קודם כיצד להגיע ל-‏770 והיכן בדיוק לעמוד כדי שאפגוש את הרבי מליובאוויטש והוא יביט בי בעיניו הקדושות".

שמעת על הרבי קודם? ידעת מה זה רבי?

"לא, לא שמעתי עליו מעודי כמו שלא שמעתי על כלום מעבר למה שנעשה בכת. ראיתי תמונות של הרבי פזורות לרוב על קירות הבית של משפחות ארקש ווויינבאום, אבל במושגים שלי רב גדול השתווה לכומר ראשי, להבדיל אלפי הבדלות. הלכתי לראות את הרבי רק כי אמרו לי...

"הגעתי לשם בחנוכה תשמ"ב, בזמן ה'ראלי', הכנס הגדול של הילדים. עמדתי קרוב ככל שיכולתי למקום המעבר של הרבי, אבל הרבי עבר ולא הביט בי. לא סיפרתי את זה לסנדי, שיקרתי עליה שהרבי הסתכל עלי. לא רציתי לאכזב אותה, זה היה לה כל כך חשוב...

"עליתי לעזרת נשים. העזרה הייתה מלאה בכמות נשים משולשת מיכולת הקיבול שלה. הצפיפות הייתה נוראה ולא יכולתי לראות כלום בלי לטפס. טיפסתי, נשענתי על החלון וזכיתי לראות את הרבי בשעת הדלקת הנרות. רק אז התחלתי להרגיש רבי מהו.

פתאום חשתי כמו ספינה שניצלה מסערה והגיעה למקום מוגן בו תוכל לעגון בו בשלווה. זה היה מדהים. לא היה לי שום קשר עם הרבי, לא ידעתי עליו כלום ובכל זאת הרגשתי כמו שבאתי הביתה. אהבתי לשבת ב-‏770, רק לשבת ולחוש את החום וההגנה שקירותיו מספקים לי.

להתמודד. ליפול. לקום.

"הגעתי למינסוטה, מפוחדת מהטיסה ומהיציאה לעולם הגדול. אל תשכחי שזו הייתה לי הפעם הראשונה בחיי בה טסתי לבדי. כל דבר שעשיתי היה לי קשה בחדשנותו; טעם העצמאות היה מתוק ועם זאת הוא סיבך לי את החיים.

לטוס לבד בפעם הראשונה, להסתובב באמריקה לבד, לנסות להסתדר בכוחות עצמי. וכל זה בתוספת הסיבוב הענק שביצעתי באורח חיי.

"הכל היה לי זר, גם הלימודים בקולג' החב"די. לא הבנתי כלום, פשוט כלום. ובכל זאת הרגשתי שם תחושה של שייכות, ידעתי שזו האמת. הרב מאניס פרידמן היה מגיע לכיתה, בלי חליפה ובלי גינונים. יושב לו בנינוחות על הכיסא, פותח תניא ומתחיל ללמד.

"הוא לא הסביר מה זה הספר הזה, מי חיבר אותו, מה המשמעות שלו ומה תועלת יוצא לנו מהלימוד. כמו שאמרתי, בתחילה לא הבנתי כלום. המושגים כולם היו זרים לי, וכאלה בתניא יש המון. אבל, לאט לאט, אחרי הרבה מאמץ והקשבה מרוכזת, התחלתי להבין משהו.

והדברים היו חכמים בצורה מדהימה, צורת חשיבה שעוד אף פעם לא שמעתי. תאוריה בנויה לתלפיות בלי אף סתירה, וגם כשיש כזאת היא מיושבת מיד. הרגשתי שזו האמת. הבנתי שזו האמת.

כעס גדול

"הלימוד היה כל כך נכון אבל דווקא בגלל זה התרגזתי! למה אני שעבדתי כל כך קשה, 26 שנה, לא הגעתי לכל זה? והוא, יושב לו בשיא הנינוחות ומלמד תורת אלוקים! רתחתי מכעס, המלחמות בתוכי איימו לפוצץ אותי.

אני נזכרת בשעות הארוכות של הדיונים עם הרב פרידמן ומרגישה את אותו כעס שפעפע בי. אני בטוחה שזה היה הכעס של כוחות הטומאה שהרגישו איך הם מאבדים אותי. הייתי נכס יקר עבורם...

"ר' מאניס ישב איתי שעות ארוכות והיינו מתווכחים בענייני יהדות. הוא היה מסוגל לשחק ברוגע בחפץ כלשהו שעמד על השולחן בשעה שהוא קורע את חיי ונשמתי לגזרים. לא פעם הרמתי את קולי בלי שליטה. המלחמה הפנימית התישה אותי לגמרי ומתחה עצביי עד לאחרון שבהם".

לא פעם אמר לה הרב פרידמן: "אל תחשבי שאיננו מבינים אותך. אנחנו חייבים להרוס הכל, לנתץ, להשמיד כדי שתוכלי לבנות מחדש!"

"אבל, אני לא יכולתי. נשברתי. עזבתי".

מה הביא אותך לנקודת השבירה הזו? התחרטת על השינוי שעשית בחיים?

"זו לא הייתה חרטה כמו הקושי להתמודד עם האמת ועם מה שהאמת הזו דורשת ממני. ואני לא מתכוונת לקושי לשמור תורה ומצוות כי, לעומת האיסורים, ההתנזרויות והסיגופים אליהם הורגלתי והתרגלתי במנזר – מצוות התורה הן כמעט כמו קייטנה...

מה שהתסיס אותי פנימה, היה בעיקר הידיעה הקשה הזו שכמעט רבע מחיי, פרק שנים לא מבוטל, חייתי בשקר. רימו אותי, ואני האמנתי. הלכתי אחריהם בעיניים עצומות, האמנתי שזו האמת האבסולוטית.

"התחושה המעיקה הזו שכל המאמץ שהשקעתי כל השנים הללו, כל מה שהקרבתי כדי להתקרב לאלוקים הלך לפח, ללא שום אופציה של מיחזור. זה משהו שאי אפשר לתאר. זו אכזבה עמוקה מהעולם המוגן שלי.

פתאום אני מגלה שאני ממש בנקודת ההתחלה. מי שהכעיסו אותי יותר מכל, היו מוריי החב"דניקים: הם, בלא כל מאמץ, בלי שום סיגופים והקרבה מצדם, קיבלו את האמת האבסולוטית הזו ואותה הם חיים במשך שנים.

"לא קל לשנות בכמה שבועות מה שהורגלת לו שנים. עוד יותר לא פשוט להשתחרר ממה שהאמנת בו שנים.

"המנזר, הכנסייה וכל הנעשה בכת היו כל עולמי. ממש כל חיי. לא חשבתי שאעזוב אותו אי- פעם. אולי רק כדי לצאת לפעילות מיסיונרית מחוצה לו. לא תכננתי להתחתן, לא חשבתי על הקמת משפחה.

הכיוון היחיד אליו נשאתי את עיניי, הקידום היחיד אותו רציתי בחיי, היה רק במסגרת המנזר. כל זה, כמובן, במטרה להגיע אל האור האלוקי הגדול. ופתאום, במיניסוטה, כל זה שווה הרבה פחות מקליפת שום. עקרו אותי מהאחיזה שלי, ערערו את הביטחון בחיי.

"הרב מאניס טרח להדגיש באוזניי שהם יודעים כמה קשה לי השינוי, אבל הם חייבים להרוס הכל, מהיסודות, כדי לפנות מקום ליסודות האמיתיים. יסודות התורה והמצוות. זה היה לי נורא קשה. אני חושבת שעוד הייתי שבויה בכוחות הטומאה".

המשבר הזה הפיל אותך. החלטת לחזור לאנגליה. לאן?

"ללונדון, לוויינבאום. לא חשבתי על חזרה למנזר. הרגשתי שכאן זו האמת אליה ניסיתי להגיע שנים, הרגשתי שרק פה אוכל למצוא את הכוח האלוקי אליו אני שואפת להתקרב משחר ילדותי. כן, ידעתי שזו האמת אבל, התקשיתי לעמוד מולה ולהתמודד".

והיכן היו הורייך בכל הסיפור הזה?

"אפשר לומר שהם היו מחוץ לסיפור כמעט לחלוטין. כל משך שהותי במנזר (תשע שנים, להזכירכם ר.ק.) לא היה לי שום קשר עם המשפחה שלי. כן, זה היה טירוף אחד מיני רבים. הכומר הראשי הטיף לנו כל הזמן שעלינו לעזוב את המשפחה, לנתק קשרים עם החיים שבחוץ אם אנו חפצי אמת.

רק פעם אחת פגשתי את אבא שלי, באותה אסיפת אנשי דת שנערכה אצלנו, בברמינגהם. אותה אסיפה בה חולקו הפרוספקטים שהרבי ביקש להנפיק לכבוד פסח ובזכותם התוודעתי לחב"ד ולרב ארקש.

"ושלא תחשבו שממש נפגשתי אתו באותו אירוע. כל פגישתינו הסתכמה בנפנופי ידיים לשלום, מרחוק, כך שממילא הוריי לא ידעו מה קורה איתי. יכולתי להיות חולה, למות שבע פעמים והם לא היו יודעים.

"כמה ימים אחרי שברחתי מהמנזר, מבלי להראות סימנים של נכונות לחזור, הכומר צלצל להורים שלי והודיע להם כי ברחתי. בתקופה שלאחר מכן נפגשתי איתם פעם אחת בביתו של הרב ארקש".

מה סיפרת להם על השינוי שחל בך? איך הם קיבלו את הדברים?

"הסברתי להם שגיליתי את יהדותי, שעל פי הדת היהודית אני נקראת יהודייה, מחוייבת לחיות ככזו וזה בדיוק מה שאני מתכננת לעשות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אבא כעס מאוד. הוא כעס עלי. הוא הסתובב בחדר, שולח גיצי זעם מעיניו, מנסה להסביר לי כמה אני טועה.

"יכולתי להבין אותו. אבא היה כומר (פרוטנסטנטי) בעצמו, מנהל כנסייה משלו, עם קהל מאמינים לא קטן. זה היה כל חייו, הוא האמין שבכך הוא אומר תודה לאלוקים על שהציל אותו ממוות במלחמת העולם השנייה. בשבילו, עצם העובדה שבתו, עצמו ובשרו, עזבה את הדת, זו הייתה בגידה אישית בו ובאלוקיו.

"הוא גם כעס על עצמו. הוא היה בטוח שכל זה קרה רק בגלל שהמסגרת אליה הוא שלח אותי בגיל כה צעיר, הייתה סגפנית מידי בעבורי. הוא לא יכול היה להאמין שבחרתי בחיי יהדות מבחירה שכלית-אמונית ולא בגלל משבר של קשיים פיזיים כאלו או אחרים.

גם שנים רבות אחר כך הוא התקשה להשלים עם יהדותי. בעצם, אפשר לומר שעד היום הוא עדיין כועס עלי ומאשים את עצמו. מכאיב לי שאני מכאיבה לאבא שלי, אבל לפעמים האמת כואבת ויש לשלם עליה מחיר. יחסית, זה מחיר סמלי..."

המשך יבוא...

]]>