לכאורה אני הייתי הגיבור,

זה שהרגיע אותן

ששמר על קור רוח

לא נלחץ

רץ כפוף (בהרואיות טמירה יש לציין)

לתפוס מחסה.

והן, הן היו היסטריות,

שתי אימהות שהשאירו את ילדיהן בבית ויצאו לרחוב. כמה היסטריה!.

הפצרתי בהן

ממש פקדתי

שימתינו

עד, שישמעו את הבום.

ואז שיסעו הביתה "מה אכפת לי מהפיצוץ"!

אחת מהן ממש צרחה עליי "קח אותי הביתה!

לבנות שלי!

הן לבד בבית!

עכשיו!!"

איזו היסטריה התקף חרדה של ממש.

ריחמתי עליהן,

תוך כדי שבפנים אני מתנפח

גאה בעצמי.

שזה לא הפחיד אותי שצעדתי לאט ובטוח בדיוק כמו ההוראות ומתמגן ..

מתמגן לי.

בלילה כשחשבתי עליו...

על זה שהוא כבר בן חמש שהוא חי באירופה שהוא לא לידי

הבן שלי.

ניסיתי לדמיין אותו גר פה, איתי.

לדמיין אותי שומע את האזעקה,

אותו שומע,

כשהוא לא נמצא לידי.

רק ניסיתי לדמיין לא הצלחתי להמשיך

הרצתי בראש את הסצנה שחוויתי ברחוב בשעת האזעקה

והבנתי כמה פחדן אני הייתי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כמה אנוכי,

הו, הו ..גיבור של אמא

רץ לכסות את עצמו!

כמה גבורה והקרבה הייתה בהן.

מה אכפת לה מהפיצוץ, דב!

צעקתי לעצמי..

היא רוצה הביתה לילדים שלה!

לשמור עליהם

להיות איתם

כשארגון טרור רצחני, סך הכל, רוצה להרוג אותם.

"השם אל תפק זממם". (נושא עיניי..)

כשהוא שואל אותי אם יש גנבים,

אני מתפתל כמו מחכה לטיל.

הן ,

הולכות עכשיו לשבת ולמסור לילדיהן שיעור בלוחמה בטרור.

אה ,

גיבור גדול?!

"שמרת על קור רוח."

]]>