היא שוב פוצחת במנוסה, משתדלת בכל כוחה לא לעצור, לא להביט לאחור. מתנשמת ומתנשפת בכבדות. היא הרי יודעת מה הן תוצאותיו של מרדף שכזה, למודת ניסיון.

היא דוחפת עצמה בשארית כוחותיה, גם כשכבר כמעט ולא נותרה בה עוד נשימה. רגעי המנוחה בחייה קצרים ומדודים, אין יותר מדי רגעי נחת. היא חייבת להיות בתנועה, להתקדם. מתפללת, מייחלת שעוד רגע תוכל לעצור, רק לרגע, למלא אוויר מלוא ריאות, להסדיר נשימתה.

אך הזמן קצר וצעדיו האימתניים נשמעים מאחוריה, היא יודעת שהוא לא ישחרר. לא ירפה אחיזתו ולו לרגע קט. ועל כן, כל שנותר לה, זה לתת לרגליה במנוסתן להוביל אותה, לכבוש את הדרך בשאיפה להרוויח זמן, אולי עוד תגיע אל מקום מבטחים.

הוא נושף בעורפה והיא כבר מבוהלת, מרגישה כי תש כוחה, שאין היא יכולה עליו עוד, שעוד רגע ישלח ידו ויגיע אל כתפה. היא נושאת עיניה אל על, מבקשת, מתחננת על נפשה, שרק יתן בה עוד כח בכדי להמשיך להילחם במלחמת ההישרדות העקובה מדם.

דם הנדודים, הייסורים, הגעגועים הביתה, לזמנים אחרים. הוא כמעט משיג אותה, היא כמעט מועדת, חומקת ושוב מרחפת על גבי רגליה למודות המרדפים. המלחמה היא ארוכה, אין מנוחה, אולי לעיתים רק הפוגה.

היא מייחלת, מתפללת, שאולי, רק אולי, יגיעו כבר רגעים בהם הדברים יראו אחרת. בהם יגור זאב עם כבש. כיסופיה לזמנים בהם תשב ללא פחד, מבלי לחשוש שמא יגזול הוא את כל אשר לה, שמא יותיר אותה קרחת. היא לוחמת אמיתית, אינה מוותרת ואינה מתייאשת.

גם כשהוא כמעט גובר עליה, היא איננה נשברת. לא מתייאשת. היא חלק מיחידה מובחרת, יחידת עלית נערצת. היא מרצונה בחרה בתפקיד המורכב. היא אף חתמה על הסכם ברור ומפורט לגבי כל אותם המסלולים בהם היא תצטרך לעבור. היא נכנסה לתפקיד עם הרבה מוטיבציה.

אמונה אמיתית בצדקת דרכה. המשימה: לשחרר עוד ועוד שבויים, כמה שיותר ניצוצות נעלמים, פזורים. היא ידעה מראש שבדור כמו שלנו המשימה לא תהא קלה, אולי אף מייגעת ביותר.

יש שיגידו, כמעט בלתי אפשרית, אך מי שמאמין לא מפחד. כבר אמרו חכמי הגמרא שהם, על אף גדולתם, לא היו רוצים להיות במקומה. שאין הם יודעים אם היו מצליחים לעמוד בניסיונותיה, לעשות את מה שהיא כעת עושה. והוסיף לומר רבי נחמן מברסלב שזאת הנשמה באה לפני הקב"ה בביטחון ובמורל גבוה לרדת לזה העולם, לצלוח את המשימה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

היא הבטיחה לו שלא תתבלבל מכל הרפש והטיט, שתזכור שהיא לעולם נשארת יקרה ומיוחדת. שהלכלוך הוא רק חיצוני ושהיא במהותה יקרה מכל יהלום ומכל הון שבעולם. הבטיחה לחמוק ממנו בכל עת שיצוץ, למשכו אל עץ חיים. שתעשה כל שביכולתה בכדי שלא ילכוד אותה בשביו.

בכדי שלא יאחז אותה בציפורניו, יכבוש את מוחה בדברי הבל הרסניים, יספר לה שהיא בעצם בת השפחה. היא הינה חלק מקומץ של נשמות נדירות, אמיצות, שהיו מוכנות לרדת לדור האחרון, בו אנו נמצאים בכדי לסיים את תיקון הבריאה. דור בו יקראו לה "משוגעת" רק משום שבחרה בחיים, בטוב, וסרה מחטאי נעוריה. עזבה את השפלות ואת הרע.

יד מושטת לעברה, מסייעת לה לדלג מעל עוד מכשול. נושאת אותה על כפיים כשכבר ממש תש כוחה. היא יודעת שהיא אף פעם לא לבד וידיעה זו היא שמחזיקה אותה, נותנת לה את הכח להמשיך להילחם על תכליתה. יד מלטפת, בחום ובאהבה, מנחמת אותה כשדמעותיה שוטפות את פניה העייפות, נמהלות בדם הנדודים.

הוא מביט בה באהבה, הוא אביה, ששלח אותה למשימתה. מאמין ומייחל שתשוב אליו בריאה ושלמה. וכשהיא תגיע הביתה הוא יסיר מעליה את אבק הדרכים, ישטוף את פניה מצבעי ההסוואה. הוא יראה לה כמה שהיא יפה, עד כמה היא הייתה גיבורה, במסירות נפשה הביאה את עם ישראל הביתה, אל הגאולה השלמה.

חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה ופסיכותרפיסטית ,bshnaeem@gmail.com

]]>